Wednesday, May 16, 2018

What Counts As Maaser?

לזכות גילה שושנה בת נעכא גיטל לזש"ק
לרפואת חיים דב בן ריסה שושנה
לזכות חיילי צה"ל 

There are three opinions as to the source of the obligation to give maaser from his earnings. One opinion is that it מן התורה. Others hold that it is מדרבנן while others say that it is a מנהג. Jews are holy and most people I know give maaser and even if it is a מנהג it is a very strong one. 

There are countless questions as to what one may give as maaser. Here is a teshuva from a talmid of Rav Yisrael Salanter ztz"l named Rav Itzele Blazer ztz"l who besides being a huuuuge tzadik was also a great Gaon in learning. Here you have a chance to learn a teshuva of his!!:-). He discusses whether one may use maaser money to support his big children and for mitzvos in general. If you go to sleep tonight after having learned a teshuva from Rav Itzele ztz"l, it will have been a GREAT day, inscribed for eternity. 

Then another teshuva on the same topic from Chochom Ovadiah ztz"l.  



שו"ת פרי יצחק חלק ב סימן כז
[בדין מעשר כספים ולאיזה צורך מותר להשתמש בו].
כבוד אהובי רב חביבי הרב המאוה"ג החו"ב עוקר הרים כו' מו"ה גרשון נ"י (ז"ל) ליטש ראזינבוים הלוי.
אשר בדק לן כת"ר בענין אשר נשאל מאיש הולך תמים אשר נהג משנים קדמוניות להפריש מעשר מכל מה שמרויח, ועתה אין פרנסתו בריוח כ"כ כמקדם, והאיש הנ"ל מגדל כל בניו על התורה, ע"כ בא בשאלה האם מותר לו לשלם ממעות מעשר שיהי' מפריש מהיום והלאה להמלמד תורה עם בנו אשר הוא כעת בן ט"ו שנים, וכת"ר האריך בזה וכתב דלא מצא היתר לזה. הנה אין כאן מקום להאריך בזה ואומר אני רק הנלע"ד בקצרה דאין מקום להחמיר כלל בזה ומותר לכתחילה לשלם שכר המלמד ממעות מעשר כיון דדחיקא לי' שעתא טובא.

והנה בדרכי משה (יו"ד סי' רמ"ט אות ב') כ' בשם מהרי"ל (בהל' ר"ה) וז"ל, אותן בני אדם הנותנין המעשר שלהם לנרות בהכ"נ שלא כדין הם עושים, דהמעשר שייך להנות בו עניים, וכ"מ בביצה (כ, א), ע"כ. וכן הוא בהגהות שו"ע בסי' הנ"ל (סע' א') דאין לעשות מעשר שלו דבר מצוה כו' רק יתננו לעניים. אולם הדרישה (שם אות א') כתב בשם תשו' ה"ר מנחם דכל מצוה שתבוא לידו כגון להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכן לקנות ספרים ללמוד בהן, אם לא הי' יכולת בידו ולא הי' עושה אותה מצוה יכול לקנות מן המעשר, ע"כ. והביאו גם הט"ז והש"ך שם. והנה המהרי"ל והר' מנחם בודאי פליגי אהדדי כמובן. ובעל באר הגולה שכ' דהא דאין לעשות ממעות מעשר דבר מצוה פי' שבלא"ה מחויב לעשות מצוה זו אבל אם רוצה לעשות מצוה שאינו מחויב בו כבר רשאי, כבר השיג עליו בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רל"א) דהא מהרי"ל כתב בהדי' הטעם משום דמעשר שייך לעניים ואיך יכול ליקח נרות לבהכ"נ ממעות עניים, אפי' אם לא יהי' חייב בהם מ"מ איך יכול לגזול עניים, ע"ש. ושם בסי' רל"ב השיג ג"כ על באה"ג וכתב דס"ל למהרי"ל דחיוב הפרשת מעשר כספים הוי ממש דאורייתא ולעניים, ואין לבעלים בו אלא טובת הנאה, ואמנם החולקים דמייתי הש"ך ס"ל דמעשר כספים אינו דומה למעשר גורן שהוא דאורייתא ממש, ורק מדרשא דספרי (פסיקתא פסקא י') עשר תעשר מכאן שמפרישים מעשר לעומלי תורה ולאו דוקא לעומלי תורה אלא לכל דבר מצוה, ע"ש.

ולפ"ד החת"ס דמהרי"ל והר' מנחם פליגי בזה אי מעשר כספים דאורייתא, ומהרי"ל ס"ל דהוי דאורייתא ממש לכן אין לעשות מזה דבר מצוה, לפ"ז הי' נראה לומר דלא קיי"ל כמהרי"ל בזה, דכבר הסכימו האחרונים דמעשר כספים לא דמי למעשר עני, והב"ח בסי' של"א (סוד"ה ומ"ש ואין נותנין מהן צדקה) כ' דאין בו חיוב לא מה"ת ולא מדרבנן, וכ"כ בשו"ת פני יהושע סי' ב', וכן הוכיח בראיות ברורות בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' פ"ה) ע"ש. ואפי' לדעת הגאון מהר"ד אפנהיים שהקשה על הב"ח הנ"ל בשו"ת חו"י (סי' רכ"ד), מ"מ לכל היותר לא הוי אלא מדרבנן, ולפ"ז לא קיי"ל כמהרי"ל. אך תמהני על הגאון חת"ס שכ' דס"ל למהרי"ל דמעשר כספים הוי ממש דאורייתא, והא מהרי"ל כ' בהדי' בשו"ת (סי' נ"ד) ז"ל, אבל מעות מעשר שאנו לוקחין מן הריוח אינו אלא מנהג, משו"ה א"צ להתנות, מ"מ כיון שיש לו סמך מן המקרא כו'. הרי דס"ל למהרי"ל שאינו אלא מנהג בעלמא רק שיש לו סמך מן המקרא, ומלשון מהרי"ל משמע דאפי' חיוב גמור מדרבנן ליכא אלא סמך בעלמא, וכמש"כ הב"ח ובשו"ת פנ"י. אבל הברור הוא דס"ל למהרי"ל אף על גב דמעשר כספים אינו אלא מנהג מ"מ הוא שייך לעניים ואין לעשות מזה דבר מצוה, דכבר נהגו ליתנן לעניים. והנה הדין שכ' המהרי"ל מצאתי מפורש בשו"ת מהר"ם מרוטינבורג (דפוס פראג סי' ע"ד) וז"ל, מעות מעשר יראה אחר שהחזיקו בו לתתם לעניים אין לשנות למצוה אחרת דנראה כגוזל עניים, דאע"פ שאינו מן התורה אלא מנהג כו' כבר זכו בו עניים ע"י מנהג שכך נהגו כל הגולה ואין לשנות מעניים למצוה אחרת שאין לעניים צורך בהם, ע"כ. הרי דס"ל למהר"ם ג"כ דאינו אלא מנהג ומ"מ ס"ל דאין לשנותם למצוה אחרת שכבר נהגו כן כל הגולה, וברור שזהו ג"כ דעת מהרי"ל הנ"ל. והחת"ס סותר ג"כ דברי עצמו למ"ש שם בתשו' סי' רל"א דגם למהרי"ל אינו חיוב ממש. עכ"פ מכיון שכדברי מהרי"ל מפורש גם למהר"ם מרוטנבורג א"כ פשיטא דהכי קיי"ל, ואין להקל בזה עפ"י דברי הר' מנחם שהביא הדרישה.

אולם כ"ז הוא לשאר דבר מצוה כמו נרות לבהכ"נ וכדומה, אבל לשלם שכר להמלמד תורה עם בנו פשיטא דמותר לכו"ע. והנה כת"ר כתב וז"ל, והנה בשו"ע (סי' רנ"א סע' ג') פסק המחבר הנותן לבניו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד את הבנים תורה ה"ז בכלל צדקה והוא נלמד מגמ' כתובות (נ, א) דדרשי עושה צדקה בכל עת זה המפרנס בניו ובנותיו, ולפ"ז לפמ"ש הט"ז בסי' רמ"ט (סק"א) בפשיטות וז"ל, וכי ס"ד דיהי' יכול לזון בניו ובנותיו ממעות מעשר אף על גב דהוי צדקה ע"ש, ולפ"ז אף לגדולים אסור לתת ממעות מעשר, אבל לפע"ד המחבר דנקט בסי' רנ"א בניו הגדולים נראה דמחלק בין גדולים לקטנים, ולפ"ז אפשר לגדולים דהוי צדקה לחוד מותר לתת מעות מעשר, אבל נראה כיון דכופין האב לזון את בנו עני אפי' הוא גדול א"כ אף דהוי צדקה מ"מ דבר שבחובה הוא ואינו בא אלא מן החולין לדעת מהרי"ל, וכן פסקינן בסי' רמ"ה (סע' ו') דהאב מחויב להשכיר מלמד עבור בנו המלמדו תורה שבכתב כולה, ואף משנה וגמ' כ' הש"ך בסק"ו דאם אפשר מחויב ללמדו, וע"כ לא מצאתי היתר לכאורה לשלם שכר המלמד ממעות מעשר, עכ"ל כת"ר.


והנה מש"כ בשם הט"ז שכ' וכי ס"ד דיהי' יכול לזון בניו ובנותיו ממעות מעשר כו' ולפ"ז אף לגדולים אסור לתת ממעות מעשר, לכאורה תמהתי עליו דהרי ז"ל הט"ז, דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפ' נערה (כתובות נ, א) דהוי בכלל עושה צדקות בכל עת, וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים, עכ"ל. הרי דהט"ז כ' בהדי' רק דלא אפשר שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים, אבל מגדולים לא מיירי כלל, ואפשר דבבנים גדולים מודה הט"ז דמותר לפרנסם ממעות מעשר. אבל אחר העיון צדקו דבריו, דהרי הט"ז מיירי מבנים קטנים דהוי בכלל עושה צדקה בכל עת, וע"ז כ' דלא יוציא ממעות מעשר לזונם, והנה הגמ' דמוקי קרא דעושה צדקות בכל עת זה הזן בניו כשהם קטנים, ע"כ היינו בקטנים שהם יתרים על שש שאינו מחויב לזונם דלית הלכתא כתקנת אושא וכמבואר בכתובות שם (מט, ב), דבפחותים מבן שש מחויב לזונם מדינא, ועי' בתו' שם (ד"ה כשהם) דקטני קטנים לכו"ע חייב, וכן פרש"י התם (נ, א) זה הזן כו' והוא צדקה שאין חיוב עליו בהם, וכ"כ הב"י בסי' רנ"א דהגמ' מיירי מקטנים שהן יתרים על שש, וכן מה שכתב הרמב"ם (פ"י מהל' מתנ"ע הט"ז) והטור (אה"ע סי' כ"א) דהנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם הוא בכלל צדקה כ' הב"י כלומר שהן יתרים על שש, דאלו פחותים מבן שש חייב במזונותיהם כדאיתא בס"פ אף על פי (כתובות סה, ב), ואמרינן בפ' נערה (שם נ, א) עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו הקטנים שהן יתרים על שש שאינו מחויב במזונותיהם וכשהוא זנם צדקה תחשב לו, עכ"ל. הרי דכל שהן יתרים על שש מקרי גדולים שאינו חייב במזונותיהם ורק דהוא בכלל צדקה ואין חילוק בין יתר מבן שש לגדול ממש דכ"ז הוי רק בכלל צדקה כמבואר ברמב"ם וטור ושו"ע, אלא דמ"מ כופין את האב לזון את בנו עני אפי' הוא גדול וכמש"כ הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רצ"ב) וכ"ה בשו"ע (סי' רנ"א סעי' ד'), והיינו רק מתורת צדקה וכופין על הצדקה ובנו קודם, ועי' בביאור הגר"א שם. ועכ"פ לפ"ז הט"ז שכ' דבקטנים שהן יתרים על שש אין לזון אותם ממעות מעשר נראה דה"ה לגדולים שהן עניים דאין חילוק כלל, דאפי' קטנים כל שיתרים מבני שש אין מחויב לזונם.
ולפ"ז דברי הט"ז צע"ג דהא בשו"ת מהר"ם מרוטינבורג (דפוס פראג סי' ע"ה) כתב בהדיא ולפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר, דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני לולי משום כבוד אביו. ונראה דמ"ש לבניו הגדולים היינו יתרים על שש כל שאינו חייב במזונותם וכמ"ש הרמב"ם והטור הנותן לבניו הגדולים והיינו ביתרים על שש כמ"ש הב"י והש"ך (סק"ד), ולהכי מותר לתת להם ממעות מעשר משום דאין חיוב עליו לזונם רק מתורת צדקה וכנ"ל ואין כופין ע"ז. והנה ראית המהר"ם היא ברורה דהא אפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני לולי משום כבוד אביו, ואביו הוא קודם לבנו שאינו חייב במזונותיהם כמבואר בשו"ע סי' רנ"א (סע' ג') ע"ש, והא דמבואר בכתובות (מט, ב) דאמיד כפינן לי' היינו מתורת צדקה, וכמו שפירש"י (ד"ה בעל כרחו) לא יהא אלא צדקה בעלמא, ולכן מותר לזונם ממעות מעשר. וכ"כ המהרי"ל בתשו' סי' נ"ד ז"ל, ומה"ט במעשר כספים דרבנן התיר גדול הדור מהר"י אפנהיים בתשובה להאכיל לאביו ולאמו דבדאורייתא תבא עליו מאירה. ולפ"ז כ"ש לבניו וכנ"ל, ומעתה דברי הט"ז צע"ג.
ולפ"ז גם מש"כ כת"ר כיון דכופין האב לזון את בנו עני אפי' הוא גדול א"כ אף דהוי צדקה מ"מ דבר שבחובה הוא ואינו בא אלא מן החולין לדעת מהרי"ל, הוא תמוה טובא דהא מהר"ם כ' בהדיא דמעות מעשר הוא רק לעניים ומ"מ ס"ל דיכול לפרנס בניו העניים, וכן ס"ל למהרי"ל דיכול לזון אביו ממעות מעשר אף דכופין אותו ג"כ מתורת צדקה וקודם לבנו כנ"ל, ומש"כ המהרי"ל דאין ליתן מעשר לדבר מצוה לאו משום דבר שבחובה הוא וכבר השיג ע"ז בתשו' פני יהושע סי' ב', אלא שהפנ"י כתב דמעשר כספים אינו אלא מנהג ועיין ביד שאול סי' רמ"ט (סעי' ג'), אבל כדברי פנ"י מבואר במהר"ם ומהרי"ל שאינו אלא מנהג, והטעם הוא כמ"ש מהר"ם משום שכבר נהגו ליתן לעניים וכנ"ל.
ואחר שנתברר דמותר לפרנס בניו שהם יתרים על שש ממעשר ודלא כהט"ז, א"כ נראה דמכש"כ דמותר לתת ממעות מעשר לשכר לימוד לבנו בן ט"ו שנים, דהא אינו מחויב ללמדו בשכר אלא תורה שבכתב ואינו חייב ללמדו בשכר משנה וגמ' וכמבו' בשו"ע סי' רמ"ה (סע' ו'). והנה ליתן מעות מעשר לבני עניים ללמדם תורה פשיטא דזהו עיקר המצוה ואין צדקה גדולה מזו כמ"ש המהרי"ק (סי' קכ"ח), ועי' ב(כנה"ג) [שיירי כנה"ג] סי' רמ"ט, ע"ש. ולפ"ז ה"ה דיכול לשלם שכר לימוד עבור בנו למשנה וגמ' כיון דדחיקא לי' שעתא, ואף בדאפשר לו מצוה ללמדו משנה גמ' הלכה ואגדה מ"מ נראה כיון דאין כופין ע"ז ולא הוי חיוב רק מצוה לחודי' מותר לשלם ממעות מעשר, דאין מצוה גדולה מלפרנס אביו ואמו ואף למ"ד בשל אב מ"מ בודאי מצוה איכא דאין לך מצוה ככיבוד אב שהוקש לכבוד המקום, ומ"מ כיון דאין חיוב ואין כופין מותר לזונו ממעות מעשר לולי משום כבוד אביו, ולדעת גדול הדור מהר"י אפנהיים אף לכתחילה נמי, א"כ ה"ה דיכול לשלם שכר לימוד עבור בנו ללמדו משנה וגמ' אף בדאפשר לי' וכנ"ל. וכ"ז במעות מעשר שהופרש כבר, וכ"ש שיפריש לכתחלה ע"מ כן, וכ"ש שהמורה לצדקה הוא עני ודחיקא לי' שעתא וכמ"ש כת"ר בשם כנה"ג בכי ה"ג, ולפ"ז אין מקום להחמיר כלל בזה וכנ"ל, ויותר אין להאריך כעת.

שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן עו
ב"ה מוצאי שבת ג' טבת שנת כפורת זהב (תש"ך) לפ"ק. שאלה: הנוהגים לתת מעשר כספים ממשכורתם ומרווחיהם מדי חודש בחדשו, האם יכולים לנכות מהמעשר דמי פרנסת בניהם ובנותיהם הגדולים הסמוכים על שלחנם?


(ג) ועתה נבוא לעצם השאלה, הנה רבינו הגדול הרמב"ם (בפרק י' מהלכות מתנות עניים הלכה ט"ז) כתב בזו הלשון: הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב מן הדין במזונותיהם, כדי ללמד בניו תורה ולהנהיג בנותיו בדרך הישרה, הרי זה בכלל מצות צדקה, וצדקה גדולה היא, שהקרוב קרוב קודם ע"כ. וכן פסק מרן בשלחן ערוך יורה דעה (סימן רנ"א סעיף ג'). ובגמרא (כתובות נ' ע"א) עושה צדקה בכל עת זה הזן את בניו כשהם קטנים, והיינו ביותר על שש, שמצד הדין פטור הוא מלזונם, ולכן צדקה תחשב לו. אבל פחותים מבני שש הוא חייב מן הדין לזונם, כמבואר בכתובות (ס"ה ע"ב). וכן כתבו בפירוש רש"י והר"ן שם. וכן מבואר בבית יוסף /יו"ד/ (סימן רנ"א). וכן כתב בשו"ת באר שבע (סימן מ"ט) ע"ש. והש"ך (סימן רמ"ט סק"ג) הביא להלכה דברי המהר"ם מרוטנבורג בתשובה (סימן ע"ד) שכתב, שמותר לפרנס בניו ובנותיו הגדולים ממעות מעשר, ואפילו יש לו יכולת לפרנסם ממקום אחר, מפני שגם זה בכלל צדקה ייחשב, וכמבואר בשלחן ערוך להלן סימן רנ"א סעיף ג ע"כ. וכן מבואר בשו"ת התשב"ץ לרבינו שמעון בר צמח חלק ב' (סימן קל"א) ע"ש. (וכ"כ בספר אהבת חסד פרק י"ט אות א'). אמנם הטורי זהב (סימן רמ"ט סק"א) כתב בפשיטות, שאף על פי שהזן בניו הקטנים הוי בכלל עושה צדקה בכל עת, בודאי שאינו רשאי לזונם ממעות מעשר, אלא צריך ליתן המעשר לעניים ע"כ. גם בשו"ת באר שבע (סימן מ"א) נשאל אם מותר ללמד בניו תורה ממעות מעשר, והרב השואל רצה ללמוד דין זה ממה שאמרו, עושה צדקה בכל עת, זה הזן בניו קטנים. ואם לזון אותם צדקה תחשב לו, כל שכן ללמדם תורה. והשיב הגאון המחבר, קל וחומר פריכא הוא, חדא דמעשר לחוד וצדקה לחוד, וכידוע שהם חלוקים בדברים רבים. ואפילו לפי מה שעלה על דעתו של הרב השואל שצדקה ומעשר הכל אחד, מכל מקום לא הותר אלא לפרנסם ממעות מעשר, שמכיון שהם למעלה מגיל שש, שהוא פטור מן הדין לפרנסם, הוה ליה כדין צדקה ממש, אבל לשכור להם מלמד ממעות מעשר אין להתיר, שכיון שהוא חייב בלאו הכי חיוב גמור ללמד בניו תורה או לשכור להם מלמד ללמדם תורה, אינו רשאי לעשות כן ממעות מעשר ע"כ. ונראה מדבריו הראשונים שסובר כהט"ז שאף לפרנס את בניו שהם למעלה מגיל שש אינו רשאי ממעות מעשר. ובעיקר דינו של הבאר שבע, שאוסר לשכור מלמד ללמד תורה לבניו, הנה בשו"ת משיב דברים (חלק יורה דעה סוף סימן קל"ז) כתב, שמצא בספר דרך משה, (שחיבר בעל ספר הגן, המובא במגן אברהם), שכתב, שיכול לתת ממעות מעשר עבור לימוד בניו שאינם סמוכים על שלחנו ע"ש. וכן משמע להקל מדברי הגר"ח בן עטר בראשון לציון שהובא בפנים. וכן נראה בשו"ת דברי מלכיאל חלק ה' (סימן קט"ו). ועיין בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (חלק ב' סימן צ"ו) שאוסר. וכ"כ בס' אהבת חסד (פרק י"ט אות ב') ע"ש. והמיקל יש לו על מה שיסמוך. וכמבואר בשו"ת פרי יצחק ח"ב (סי' כ"ז). וכן מבואר בספר לקט יושר (חיו"ד עמוד ע"ו) ע"ש. ומכל שכן שאפשר לתת ממעשר כספים להחזקת בניו בישיבות. וע' בשו"ת משיב דברים הנ"ל. ובשו"ת קנין תורה ח"א (סימן ק"ב). ובשו"ת בית אבי (סימן צ"ט).

אולם הגאון רבי שלמה לניאדו בשו"ת בית דינו של שלמה (חלק יורה דעה סימן א', דף נ' ע"א) כתב להעיר על דברי הט"ז והבאר שבע, מתשובת מהר"ם מרוטנבורג הנ"ל, ושדעת מהר"ם מכרעת שהוא אחד המיוחד מרבותינו הראשונים, ואילו ראו דבריו הט"ז והבאר שבע לא היו חולקים עליו עכת"ד. גם הגאון רבי חיים בן עטר בספר ראשון לציון (סימן רמ"ט, דף ק"ג ע"ד), כתב, שדברי הט"ז תמוהים ביותר, שהרי פירוש הגמרא (כתובות נ' ע"א) עושה צדקה בכל עת זה הזן את בניו הקטנים. היינו שהם יותר על שש שנים, שמן הדין הוא פטור ממזונותיהם. וכן פירשו רש"י והר"ן שם. והובאו בבית יוסף /יו"ד/ (סימן רנ"א). ולכן כשהוא זנם ומפרנסם צדקה תחשב לו, ומעתה הדבר פשוט שמותר לו להוציא המעשר מהריוח שלו לצורך בניו היתרים על שש שנים, לפרנסם וללמדם תורה. וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך /יו"ד/ (סימן רנ"א סעיף ג'), שהרי זה נחשב ממש לצדקה ע"כ. אולם מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן רמ"ט ס"ק י"ח) כתב, שאף על פי שרוב העולם נוהגים להקל בדין מעשר כספים, מפני שסומכים על דעת מהר"ם מרוטנבורג, ויש להם פנים הנראים בהלכה, וכמו שכתב הגאון רבי חיים בן עטר בראשון לציון הנ"ל, מכל מקום לא יפה הם עושים, אף שבאומדנא נותנים הם להוצאות בניהם ובנותיהם הגדולים יותר משיעור מעשר, כי על פי הקבלה צריך להפריש מעשר בדוקא. ועוד שמבואר בפוסקים שדוקא מצוה שלא היתה יכולת בידו לקיימה בלעדי המעשר מותר לעשותה ממעות מעשר, ואילו לפרנס בניו ובנותיו הוא מוכרח בזה גם בלעדי המעשר ע"כ. ובמחילה מכבוד תורתו וקדושתו אני אומר שאין דבריו מוכרחים בזה, שאנו אין לנו אלא דברי המהר"ם מרוטנבורג שסובר שמותר לזון ולפרנס את בניו ובנותיו שגדולים יותר משש שנים, ממעות מעשר. (וכמו שכתב גם כן הרשב"ץ ח"ב סימן קל"א, הנ"ל). וכהסכמת הש"ך והאחרונים הנ"ל. ומרן החיד"א עצמו (בסימן רמ"ט סוף סק"ג) כתב, שהראשונים לא דקדקו במעשר כספים, משום שאמרו חז"ל עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו, והם היו מוציאים יותר ויותר ממעשר לפרנסת בניו וטיפולם ולימודם וכו' ע"ש. ואפילו הם סמוכים על שלחנו, רשאי לנכות ממזונותיהם ופרנסתם ממעות המעשר. וכמו שכתב הרה"ג רבי יצחק פלאג'י בספר יפה ללב חלק ג' (סימן רמ"ט סק"י) בשם המגן גבורים (כתובות נ' ע"א). ע"ש. וכן מצאתי להגאון רבי יצחק בלאזר בשו"ת פרי יצחק חלק ב' (סימן כ"ז) שהעלה להלכה שמותר לפרנס בניו ובנותיו שהם למעלה מגיל שש שנים ממעות מעשר. ושלא כהטורי זהב שדבריו תמוהים, ונסתרים מדברי המהר"ם מרוטנבורג שכתב בפירוש להתיר. וכן הסכמת הבית יוסף והשפתי כהן. ע"ש. אמנם בשו"ת אבני צדק (חלק יורה דעה סימן קמ"ב) כתב, שאין מחלוקת בין הש"ך להט"ז בזה, ומה שהתיר הש"ך לתת מעות מעשר לפרנסת בניו ובנותיו הגדולים, היינו מגיל שלש עשרה שנה ומעלה, שאינו חייב בפרנסתם כלל, מה שאין כן כשהם למעלה מגיל שש שנים, כיון שהוא זנם כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערים בו ומכלימים אותו וכו', וכמו שכתב בשלחן ערוך אבן העזר (סימן ע"א סעיף א'), אינו רשאי לתת להם ממעות מעשר, שזהו כפורע חובו ממעות מעשר, שהרי הטילו עליו חכמים לפרנסם עד שיגדלו, ובזה מיירי הט"ז שאסר לפרנסם ממעות מעשר. ומיהו ממה שנשאר לו עודף אחר המעשר, ונותנו לבניו שהם למעלה מגיל שש, למזונותיהם ולפרנסתם, נחשב לצדקה, ועל זה אמרו עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים. וכתבו הבית יוסף והש"ך בסימן רנ"א, שמיירי שהם גדולים יותר משש שנים. וגם צריך להקדימם על אחרים, שהקרוב קרוב קודם. ומכל מקום אינו רשאי לתת להם ממעות מעשר, שצדקה לחוד ומעשר לחוד עכת"ד. ואין דבריו מחוורים, שבודאי היתר הש"ך לפרנס בניו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם, היינו ביותר מגיל שש שנים, וכמו שציין (בסימן רמט סק"ג) בסוף דבריו לסימן רנא סעיף ג', שזה נחשב צדקה, ושם מבואר בבית יוסף ובש"ך דמיירי ביתרים מבני שש שנים, והיינו משום שעל כל פנים אינו חייב במזונותיהם. (וכן כתב בשו"ת פאת שדך סימן קי"ח). וגם בדעת הט"ז אינו נראה לחלק בין למעלה מגיל שש, או למעלה מגיל י"ג שנה, דבכל גוונא סבירא ליה שאינו יכול לפרנסם ממעות מעשר. וכן כתב הרה"ג רבי גרשון רוזנבוים בשו"ת משיב דברים (חלק יורה דעה סימן קל"ז) בדעת הט"ז. אלא שרצה לדייק מדברי מרן המחבר (סימן רנ"א) שכתב שהנותן לבניו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם הרי זה בכלל צדקה, נראה שיש חילוק בזה בין גדולים לקטנים. ולפי זה אפשר לתת לבניו הגדולים גם ממעות מעשר, ושוב כתב, שנראה שכיון שכופים את האב לזון את בניו העניים אפילו הם גדולים הוי כדבר שבחובה ואינו בא ממעות מעשר וכו' ע"ש. אבל לפע"ד גם דבריו אינם נכונים להלכה, שהעיקר כמו שכתב הש"ך בשם מהר"ם, וכנ"ל. וכמש"כ בפנים בשם הגאון רבי חיים בן עטר, והגאון רבי שלמה לניאדו. וכן מצאתי להגאון רבי יצחק בלאזר בשו"ת פרי יצחק חלק ב' (סימן כ"ז), שהשיב על דברי הרה"ג רבי גרשון רוזנבוים הנ"ל, שאף שהצדק עמו במה שייחס להט"ז שאין הבדל בין גדולים לקטנים, שבכל אופן אסור לדעתו לזונם ממעות מעשר, אבל באמת שהעיקר בזה כדברי הש"ך בשם מהר"ם, שדבריהם ברורים להלכה, שמותר לפרנס בניו היתרים על שש שנים ממעות מעשר ע"ש. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים. ומכאן תשובה מוצאת גם למה שכתב הערוך השלחן (סימן רמ"ט סעיף ז'), שאף על פי שאמרו חז"ל עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים (מבן שש ומעלה), מכל מקום אין זה נחשב בכלל צדקה, ועל צד הדרש אמרו כן, כלומר שגם זו מצוה, אבל חלילה לחשוב דבר זה בכלל צדקה, שאם לא כן לעולם לא יגיע לעניים אפילו פרוטה אחת ע"כ. ונוראות נפלאתי איך העלים עינו מדברי הרמב"ם (בפרק י' מהלכות מתנות עניים הלכה ט"ז), והטור והשלחן ערוך /יו"ד/ (סימן רנ"א סעיף ג') הנ"ל, שכתבו במפורש שזהו בכלל צדקה, וגם שצדקה גדולה היא שהקרוב קרוב קודם. וכן פסק הרמב"ם (בפרק י"ב מהלכות אישות הלכה ט"ו) שפרנסת בניו היתרים מבני שש, היינו מדין צדקה. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך /אה"ע/ (סימן ע"א סעיף א'). ועיין בשו"ת מהרימ"ט חלק ב' (חלק יורה דעה סימן כ"ח) שכתב, שאדם בעל מלאכה שמפרנס את אשתו ובניו מעמל כפיו, ונדר לעלות לארץ ישראל, בודאי שהמצוה לזון את בניו קודמת למצות עלייתו לארץ ישראל, וכמו שאמרו בכתובות (נ ע"א) עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים. ואמרו עוד (כתובות מ"ט ע"א) מצוה לזון את הבנות קל וחומר לבנים דעסקי באורייתא, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר מצוה לזון את הבנים קל וחומר לבנות משום זילותא וכו' ע"ש. ומה שהוסיף הערוך השלחן שם, שהוא הדין למגדל בני בניו ובני בנותיו ומפרנסם, שאינו יכול לפרנסם ממעות מעשר, שבני בנים הרי הם כבנים ע"כ. דבריו תמוהים מאוד, והפריז על המדה בזה, שהרי בודאי אינו מחוייב לפרנסם כלל, רק מתורת צדקה ותו לא, ואם כן למה לא יוכל לפרנסם ממעות מעשר. גם נעלם מעינו הבדולח מה שכתב בשו"ת חוט השני (סימן ח') שבני בנים אינם כבנים לענין מזונות ופרנסה, וכל שכן בני בנות, ורק מדין צדקה צריך לפרנסם. והובא בפתחי תשובה אבן העזר (סימן ע"א סק"א) ע"ש. גם מה שהוסיף הערוך השלחן (שם סעיף ט') שאף על פי שהש"ך בשם מהר"ם התיר לפרנס בניו הגדולים ממעות מעשר, יש להתיישב בזה, שאם נתיר לפרנסם ממעות מעשר, הרי לא ישאר כלום לעניים, ואין זה מן המדה. במחכ"ת איני יודע מה כחו יפה לחלוק בהלכה על המהר"ם והש"ך, ללא כל הוכחה וראיה להיפך מהש"ך והפוסקים, רק בסברא בעלמא. פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה. סוף דבר כל מה שכתב הערוך השלחן בזה להלכה, כולה מקשה אחת. ובמקום שעמד לא ישב. והעיקר להלכה כדברי המהר"ם והש"ך והאחרונים הנ"ל להתיר. [ושוב ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט' (סימן א' פרק ה' אות י"א) שדחה דברי הערוך השלחן כאמור לעיל ע"ש].

ותבט עיני להגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חלק יורה דעה סימן קמ"ג) שהעלה שבזמן הזה אינו יכול לפרנס בניו הגדולים יותר משש שנים ממעות מעשר, לפי מה שכתב הר"ן (סוף פרק ה' דכתובות) שטעם חיוב מזונות הבנים הקטנים פחות מבני שש, מפני שהם נגררים אחרי האם, ואי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם, ומדין מזונות האשה נגעו בה. והרב המגיה במשנה למלך (פרק י"ב מהלכות אישות הלכה י"ד) דייק שכן דעת הרמב"ם. ומה שהוכיח להיפך המשנה למלך שם, מדברי הרא"ש בתשובה וכן מדברי הריב"ש בתשובה (שהובאו להלכה בבית יוסף אבן העזר סוף סימן ע"א), שחייבו לזון את בנו מפנויה, אף על פי שאינו חייב במזונותיה. אלמא שאין זה תלוי במזונות האשה, ואין זו ראיה, שאפשר שהוא מטעם מזיק, שכיון שגרם במעשיו שתלד בן, שאי אפשר לה שתעמיד עצמה שלא לזונו, הרי הוא כמזיק בידים וכו'. ולכן נראה ברור שכאשר האם דרה ביחד עם בניה ברצון האב, אף על פי שהם יותר מגיל שש, כל זמן שאין דרך העולם שבנים כאלה ילכו להרויח ולפרנס עצמם, חייב האב לזון אותם מדין מזונות אשתו, דלא גרע ממה שאמרו בכתובות (ס"ד ע"ב) שמחוייב לתת לה סעודה או יותר לצורך אורחים. ומעתה כיון שרוב בני אדם בזמנינו שדרים יחד עם הבנים והבנות, חייב האב לזונם ולפרנסם עד שיהיו כפי הדרך שהולכים בעצמם להרויח מיגיע כפם. וממילא אינו יכול לפרוע חובו ממעשר כספים. ודינו של הש"ך שייך רק כשהם גדולים כל כך שהדרך הוא שילכו בעצמם להרויח לפרנסתם עכת"ד. ובאמת שכבר האריכו האחרונים בזה על דברי הר"ן, והרמ"א בדרכי משה (סוף סימן ע"א) סבירא ליה שהר"ן חולק על הרא"ש והריב"ש שחייבו מזונות לבנו מפנויה. גם הכנסת הגדולה בדינא דחיי (דף פ"ב ע"ד, ודף ק"ד ע"ב) כתב להוכיח מדברי הרמב"ם (בפרק כ"א מהלכות אישות), והסמ"ג שם, שחייבו מזונות לבן גרושה דסבירא להו דלא כהר"ן. ועיין עוד בשו"ת יהודה יעלה קובו (חלק חשן משפט סימן כ"ה, דף קי"ג ע"א). ובספר חינא וחסדא חלק ג' (דף מ"ה ע"א) ע"ש. ועיין עוד להגאון הראשון לציון בשו"ת שמחה לאיש (חלק אורח חיים סימן ד' דף ו' ע"ד), שגם כן הוכיח דלא כהר"ן מדברי הרמב"ם ומהר"ם מרוטנבורג. וחיזק דברי המשנה למלך ע"ש. והגאון רבי יצחק טאייב בערך השלחן אבן העזר (סימן ע"א סק"א), כתב בשם המהר"ם מלובלין בתשובה (סימן ע"ט), שהר"ן עצמו לא סבירא ליה הכי לקושטא דמילתא. וכן סיים הר"ן עצמו אבל לא ראיתי לראשונים שאמרו כן, ולכן אף הריב"ש לא חשש לדבריו, וחייב מזונות הבן מפנויה, ושכן מוכח מדברי מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש והטור. ושכן דעת הרי"ף והרמב"ם ע"ש. ועיין עוד בספר אות היא לעולם חלק ב' (דף ס"ד ע"ד), ובשו"ת עבודת השם (חלק אבן העזר סימן טו"ב), ובשו"ת שואל ומשיב חמישאה (סוף סימן מ"ו), ובאבני האפוד אבן העזר (סימן ע"א) ע"ש. ועוד עיין במ"ש ידידנו הגרש"ב ורנר בשו"ת משפטי שמואל ח"א (סי' י"ד - ט"ו) ע"ש. אתה הראת לדעת כמה עקולי ופשורי יש בדעת הר"ן הנ"ל, ואיך אפשר לסמוך על פלפול כזה לחייב האב בזמן הזה במזונות בניו הגדולים, ולהוציא ממנו ממון על פי סברא זו. ולכן גם לענין מעשר כספים אין לדון על פי חידוש גדול כזה, דתבר גזיזי, ואין לנו לדון אלא כדברי מהר"ם מרוטנבורג והש"ך ושאר אחרונים שהתירו לפרנס ממעות מעשר את בניו ובנותיו הגדולים יתר על שש שנים. ודו"ק כי קצרתי.

ודע שאע"פ שהרבנות הראשית לארץ ישראל התקינה לפי צורך השעה, שבזמנינו יש לחייב את האב במזונות בניו גם היתרים על שש שנים, עד גיל חמש עשרה שנה, וכמו שהאריך בתוקף תקנה זו הרב הגאון רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי חלק ד' (חאה"ע סי' ט"ו). וראה עוד בתשובת הגאון ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג שם. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו' (חאה"ע ס"ס סוף סימן ל"ה). ועל פי תקנה זו דנים ופוסקים בבתי הדין הרבניים כאן, וההוצאה לפועל כופה את האב לבצע את פסק הדין. מכל מקום נראה שיכול האב לנכות דמי פרנסת בניו ובנותיו היתרים על שש שנים ממעות המעשר. לפי שלא באה התקנה הנ"ל להפקיע מצות הצדקה מהאבות המפרנסים את בניהם ובנותיהם, אלא רק לכוף על הנוהגים באכזריות על בניהם ובנותיהם, ונוטשים אותם בעירום ובחוסר כל, להכריחם ולכופם לזון ולפרנס את בניהם שלומדים עדיין בבתי הספר ואומנות, עד שיהיו בגדר חי נושא את עצמו ולמצוא טרף לנפשם. וההכלמה שהוזכרה בגמרא (כתובות נ' ע"ב) עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני, לא תועיל לאנשים אלה כלל. כי בדברים לא יוסר עבד. גם בוש לא יבושו והכלם לא ידעו. והכי דיינינן להו ולכל אלימי דחברייהו (ב"מ ל"ט ע"ב), אבל לא כאלה חלק יעקב הישרים בלבותם צדקתם עומדת לעד, וכיוצא בזה כתב הרב הגאון ר' אלעזר מאיר פרייל בספר המאור (בתשו' סי' ל"א, עמוד קכ"ה), שגם במדינתו שיש חוק הממשלה לכוף על האב לזון ולפרנס את בניו עד גיל חמש עשרה שנה, אין זה בגדר מסים שכתב הט"ז יו"ד (סי' רמ"ט) שאין לנכותם ממעות מעשר, כיון שזהו חיוב בין האב לבניו, ולא לגבי המדינה. ולכן כל שהבנים יתרים על שש, שאין חיוב על האב מדין תורה לזונם ולפרנסם, אלא רק מתקנת חכמים, בודאי שיוצא בזה ידי חובת מעשר כספים. [אכן מה שכתב שם בפשיטות שגם הט"ז הנ"ל מודה בפרנסת בנים היתרים על שש שיש לנכותם ממעות מעשר, ורק בקטנים הפחותים מבני שש שיש עליו חיוב ושעבוד הגוף לזונם ס"ל להט"ז שאין לנכות פרנסתם ממעות מעשר. זה אינו, שהרי הט"ז הזכיר בדבריו מה שאמרו חז"ל עושה צדקה בכל עת זה הזן את בניו כשהם קטנים. וזה נאמר על היתרים מבני שש וכנ"ל]. וע' בשיטה מקובצת (כתובות מ"ט ע"א) מ"ש בשם רבו, ולא משמע כן מתשו' מהר"ם הנ"ל ואכמ"ל יותר.

(ד) ויש לצרף עוד לסניף מה שכתב מרן בשו"ת אבקת רוכל (סימן ג'), שחיוב מעשר כספים הוא לאחר ניכוי הוצאותיו הצריכות לביתו. והכנסת הגדולה יורה דעה (סימן רמ"ט אות א') כתב תשובה זו ככתבה וכלשונה בשם מהר"ר מתתיה טריויש. [אולם בשו"ת הרשב"ץ ח"ב (סימן קל"א) מוכח להיפך]. ואכן בשו"ת בית דינו של שלמה (חלק יורה דעה סימן א', דף נ"א ע"א) כתב על דברי הכנסת הגדולה, שאין נראה כן מסתמות דברי הפוסקים, שאם כן היה להם לומר כן בפירוש וכו', וגם לא ידוע לנו אם הרב בעל תשובה זו הוא בר סמכא, שלא נזכר שמו בין הפוסקים המפורסמים עכת"ד. ומרן החיד"א בברכי יוסף (סימן רמ"ט סק"ה) הביא דברי הכנסת הגדולה בשם מהר"ר מתתיה טריויש הנ"ל, וכתב, ובתשובות מרן כתיבת - יד שבידי מצאתי תשובה זו, ככל הלשון שהביא הכנסת הגדולה הנ"ל, וחתום בסוף התשובה מרן ז"ל, ואנחנו לא נדע קושט דברי אמת אם היא למרן ז"ל. ואחר שכתב לדקדק בדברי התשובה הנ"ל, נדחק מאוד בסוף דבריו לפרש דברי ה"ר מתתיה באופן שגם הוא מודה שצריך להפריש מעשר מכל הריוח, ללא ניכוי הוצאות ביתו. וסיים, שהוא דוחק ע"ש. אולם הגאון רבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל חלק ב' (סימן ק"ס) כתב להסביר טעמו של מרן בתשובה שבאבקת רוכל הנ"ל, ודחה דברי הברכי יוסף בזה, וכתב, שמסתמא כיון שחתום מרן על התשובה שבאבקת רוכל, היא בודאי למרן ז"ל. ואפשר שתשובת מרן הנ"ל נשארה בין תשובותיו של ה"ר מתתיה טריויש בלי חתימה, וחשב הכנסת הגדולה שהיא לה"ר מתתיה. ועל כל פנים כיון שעיקר דין מעשר כספים שנוי במחלוקת, ויש אומרים שאינו אלא מנהג, ויש אומרים שהוא מדרבנן, הא קיימא לן ספקא דרבנן לקולא. ומכל שכן שראוי והגון להורות כדעת מרן בתשובה הנ"ל, הלכה למעשה לרבים, לעודדם ולזכותם במצות מעשר כספים שהיא מצוה יקרה וחשובה, וגם העניים יהנו מהמעשר עכת"ד. ובשו"ת אבני צדק (חלק יורה דעה סימן קמ"א) כתב גם כן לפקפק על דברי הכנסת הגדולה הנ"ל (כעין מה שכתב הברכי יוסף) ושהעיקר שצריך להפריש מעשר מכל הריוח ללא ניכוי הוצאות ביתו ע"ש. והרה"ג רבי אברהם דוד הורביץ בשו"ת קנין תורה (סימן ק"ב אות ד') הביא בשם הגאון ר' יעקב שור, אב"ד קוטב, (מחבר שו"ת דברי יעקב ועוד), שהעלה בתשובה שאפילו להמחמירים במעשר כספים, היינו רק לאחר שהוציא לכל צרכי ביתו, ונשאר עדיין ריוח, אז יתן מעשר מהריוח, וכתב על זה שמצא שכן מבואר בכנסת הגדולה יורה דעה (סימן רמ"ט) ע"כ. ולא זכר שר מהפוסקים הנ"ל. גם בשו"ת מהר"י שטייף (סימן נ"ו) פלפל גם כן אם המעשר הוא אחר ניכוי הוצאות ביתו, וצידד שמה שצריך למזונות האדם הוא קודם לכל, וכמו שכתב הרמ"א בהגה /יו"ד/ (סימן רנ"א סעיף ג') לענין צדקה, שאין אדם מחוייב לתת צדקה עד שיהיה לו כדי פרנסתו, מלבד שלישית השקל שצריך לתת בכל שנה. והוא הדין לכאן ע"ש. והגאון רבי רפאל אנקאווא בשו"ת תועפות ראם (סימן צ"א) פסק, דנקטינן להלכה שיש לנכות תחלה הוצאות הבית וממה שנשאר יש להפריש מעשר כספים. וזו היא דרך ישרה, ודלא כהחיד"א ז"ל ע"ש. והובא בקצרה בשו"ת ישמח לבב (חלק יורה דעה סימן ל"א, דף מ"ו ע"ד), והרב המחבר כתב לחלוק על דבריו, והסכים לדברי החיד"א הנ"ל ע"ש. ובשו"ת ציץ אליעזר חלק י' (סימן ו') הביא מה שכתב החיד"א והבית דינו של שלמה, וכתב לדחות דבריהם, והביא שבשו"ת מהר"ם ברודא (סימן י"ד) כתב בפשיטות שחיוב מעשר כספים אינו מוטל אלא על הריוח שנשאר אחר כל הוצאות הבית, וגם אינו חייב לקמץ ולצמצם הוצאותיו בשביל המעשר שקיבל עליו, ורשאי להתנהג בפרנסת ביתו באין מונע. והרב המחבר הכריע שבהיות שרוב הפוסקים סוברים שחיוב מעשר הוא רק מנהג או מדרבנן, אפשר להקל בזה לתת מעשר מהריוח שנשאר אחר כל הוצאות הבית, מבלי לצמצם בפרנסת ביתו. ואם כבר נהג לתת המעשר מכל הריוח, לפני ניכוי ההוצאות, רשאי לעשות התרה, ויחזור לתת המעשר אחר ניכוי הוצאות ביתו ע"ש. ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק חלק ה' (סימן ל"ה) ע"ש.

(ה) ונראה שאף מי שנהג להפריש מעשר כספים מכל רווחיו, ולתת אותם לענים ולישיבות קדושות, ולא נהג עד היום לנכות פרנסת בניו ובנותיו הגדולים, אם שעתו דחוקה מבחינה כלכלית, רשאי לנהוג לנכות ממעות מעשר של הריוח או המשכורת שיבואו לו מכאן ולהבא, לצורך פרנסת בניו ובנותיו הגדולים יותר על שש שנים, שמכיון שהריוח הזה עדיין לא בא, הרי זה כמקדיש דבר שלא בא לעולם שאינו קדוש, וכמו שפסק הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות ערכין הלכה כ"ו). ועיין עוד בתוספות בבא קמא (דף ל"ו סע"ב). ובמרדכי (שם סימן מ"ד). ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ברלין תרנ"א, סימן צ"ט, עמוד קצ"ד). ובספר מחנה אפרים (הלכות צדקה סימן ב') ע"ש. וכיוצא בזה כתב הדרישה (יורה דעה סימן רט"ו אות א') בשם תשובת רבינו מנחם ב"ר פנחס מעיל - צדק, וזה תוכן דבריו: הנודר לתת מעשר מהריוח של ממונו, וכן נהג ימים רבים, ואחר כך מטה ידו ונתחרט על נדרו, נראה שיכול לחזור בו, כיון שהריוח עדיין לא בא לעולם, ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכן הובא להלכה בבית חדש יורה דעה (סוף סימן רט"ז), ובשפתי כהן יורה דעה (סימן ר"ד סק"ט) ע"ש. וכן כתב בשו"ת ערוגות הבושם (חלק יורה דעה סימן ר"כ), שאע"פ שמעות מעשר שהופרשו סתם, צריך לחלקם לעניים, ואינו רשאי לעשות בהם מצוה אחרת, הואיל וזכו בהם עניים, כמו שכתב מהרי"ל, מכל מקום הריוח שיזדמן לו מכאן ולהבא יוכל להפריש ממנו מעשר על דעת לעשות בו צרכי מצוה כפי ראות עיניו, וכדברי הגאון באר הגולה. ואף על פי שהחתם סופר (חלק יורה דעה סימן רל"א) כתב להשיג על דברי הבאר הגולה, הנה לפי מה שכתבנו יש להצדיק את הצדיק מעיקרא, וכדאי הוא רבינו באר הגולה לסמוך עליו, כשרוצה לעשות מצוה חשובה לשם שמים ע"ש. וכן זכה לכוין לזה הרה"ג רבי יצחק אייזיק ליעבס בשו"ת בית אבי חלק א (סימן צ"ט) ע"ש. גם הלום ראיתי בשו"ת לבושי מרדכי (חלק יורה דעה סימן קע"ט) שגם כן כתב לסמוך על דברי הש"ך יורה דעה (סימן ר"ד סק"ט), שהריוח שעדיין לא בא, הוי בגדר דבר שלא בא לעולם, ויכול לחזור בו, ומכל שכן ממנהג כזה שאם מטה ידו יכול להתנות על הריוח שמכאן ולהבא. וסיים, שמכל מקום על צד היותר טוב נכון שיעשה התרה על המנהג שנהג ולא אמר בפירוש בלי נדר ע"ש. וכן כתב בשו"ת נטע שורק (חלק יורה דעה סימן צ"ד), שישאל על מה שנהג להפריש מעשר כספים בסתם, ולא אמר בלי נדר, ושוב יקבל עליו מחדש להפריש מעשר על מנת שיוכל לעשות בו כל מצוה שירצה, ואז מותר גם לדעת מהרי"ל ע"ש. ועיין עוד בשו"ת הרשב"ץ חלק ב' (סימן קל"א) שנשאל במי שנדר בעת צרה להפריש מעשר מהריוח שלו, וכעת שעתו דחוקה ופרנסתו מצומצמת, ורוצה להשאל על נדרו, והשיב, שמתירים לו על ידי פתח וחרטה ע"ש. (וכן הובא בברכי יוסף סימן רמ"ט סק"כ). וכן העלה הגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים חלק א' (חלק יורה דעה סימן מ"ה). ועיין עוד בזה בתשובה מאהבה (סימן פ"ז), ובספר העמק שאלה (פרשת קרח סימן רל"ב אות א'). ובספר שבילי דוד יורה דעה (סימן רמ"ט סק"ב וסק"ג), ובשו"ת זכרון יהודה חלק ב' (סימן ע"ח - ע"ט), ובשו"ת ישא איש (חלק יורה דעה סימן ו'), ובשו"ת שבט סופר (חלק יורה דעה סימן פ"ד), ובשו"ת פרי השדה חלק ג' (סימן קס"א), ובשו"ת ריב"ם שנייטוך (סימן נ"ג), ובשו"ת מהר"ם בריסק (סימן ע'), ובשו"ת ישכיל עבדי חלק א' (חלק יורה דעה סימן י"ג), ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ט' (סימן א'), ובשו"ת מנחת יצחק חלק ה' (סימן ל"ד). ואין להאריך יותר.


בסיכום: הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו, ומכל רווחיו, רשאי לנכות מדמי המעשר, דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים היתרים על גיל שש שנים, ואפילו הם סמוכים על שלחנו. וכן רשאי לסייע ממעות מעשר בהוצאות נישואי בניו ובנותיו, כגון לצורך דירה ורהיטים וכיוצא בזה, כדי שיוכלו לבנות את ביתם. וכל שכן כשבניו ממשיכים לעסוק בתורה בכוללים הרבים אשר נתברכנו בהם, וכן כשבנותיו נישאות לתלמידי חכמים השוקדים באהלה של תורה, שמצוה גדולה היא לפרנסם בכבוד, וצדקה גדולה היא, והקרוב קרוב קודם. (וראה באור זרוע הלכות צדקה סימן כ"ב, כ"ג, כ"ו). ומה טוב ומה נעים שהרוצה להפריש מעשר מכל רווחיו, וממשכורתו, יתנה מראש במפורש לפני שיבוא לו הריוח או המשכורת, שיוכל לעשות במעות המעשר כל מצוה שירצה כפי ראות עיניו. ואם לא התנה כן בפירוש, יעשה התרה בפני שלשה על שלא אמר שהוא מפריש המעשר בלי נדר, ואחר שיתירו לו, יתנה התנאי הנ"ל. ואם שעתו דחוקה מבחינה כלכלית, ואין ידו משגת לנהוג מעשר כספים מכל משכורתו או רווחיו, יתנה מראש שיתן המעשר רק לאחר ניכוי הוצאות ביתו. אבל מי שחננו ה' בעושר, וידו משגת, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים ולעמלי תורה ולישיבות הקדושות. ועץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.