Thursday, May 24, 2018

Pleasure Seeking

Rav Moshe Feinstein ztz"l once said at a public gathering: 

היום נכנסים לסופרמארקעט, בודקים ואם כשר בהכשר מכניסים לעגלה. כל מה שכשר נכנס לעגלה. אבל לא מבינים שהעוה"ז לא פחות טרייף מללא הכשר. ואמר הרי פעם הכנסנו כל הטעמים בתוך הגמ' היינו חורשים את הגמ' בטעם רש"י ובטעם תוס' איך המהרש"א נכנס בתוס' ואיך הפני יהושע בטעם הרשב"א והרמב"ם אבל היום כל הטעמים בעוה"ז צ'יפס בטעם כזה ובטעם כזה והדבר מתנקם בלימוד זה תלוי אחד בשני. בתוס' מס' כתובות קד ע"א מביא את המדרש עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך מעיו יתפלל שיצאו תענוגי העולם [ובגי' אחרת אכילה ושתיה מתוך מעיו] הרי כ"כ מתפללים לכניסת דברי תורה אבל צריך קודם שיצאו התענוגים שכחנו לגמרי את הרעיון הזה והלא דבר שלא צריך לקיום הגוף זה טרייף לא לחפש תענוגים. לחפש מה שהגוף צריך ולא יותר וממילא כל הטעם נכנס ללימוד עכת"ד.

הפסוק בישעיה  אומר "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים". ומבאר הגר"א, מי זוכה לדעה ומי מבין שמועה של תורה מי שנגמל מיניקת החומריות של עולם הזה שאז הנשמה מתגדלת אצלו ומתאחדת עם אור התורה עכ"ל דביקות בבורא עולם היא בהכרח עזיבת העולם הזה עזיבת תענוגות הילדות. אי אפשר לקיים ואתם הדבקים בחומריות העולם הזה שהכל הולך כפי ההשתוקקות שכל זמן שיש השתוקקות להבלי העולם הזה אזי לא מתקיים יבין דעה ויורה שמועה ורק מי שמשתוקק אל החכמה ואל זה בלבד הוא זוכה לכך. 

Shtaaarrrrkkkkk!!!

Bracha On Matza The Rest Of The Year

In this teshuva Chacham Ovadiah says that Sfardim should make mezonos on matza the rest of the year. [Does it look or taste like bread to you??:-)] However, when he came to YU in 1991, he told Rav Baruch Simon privately [quoted in the sefer Hamshbir Vol. 2 page 42] that he himself makes hamotzi all year round and he only wrote the teshuva to explain the prevalent minhag among the Sfardim to say mezonos. A SCOOP! [In the footnote many proofs are brought to bolster this claim - see there].

After writing this I decided to look in the sefer אורחות מרן written by his son which chronicles his fathers different halachic practices with extensive sources and I was SHOCKED to find it written there [Vol. 2 pages 498-499] that he insisted until the end of his life that the proper bracha is MEZONOS and not hamotzi [unless one is קובע סעודה]. He was machmir on himself to eat matza only after eating bread and making hamotzi so as to avoid all doubts. But, strictly speaking, the bracha is mezonos!! [I just noticed that this is quoted in the footnote in the article in Hamashbir]. 


Ahhhhhhhhhhhhhhh - stirrrraaaaa!! If you see the beloved Rav Simon Shlita give him the source in אורחות מרן and asks what he thinks. Then report back to me:-). 


שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן יב
שאלה: מי שאוכל מצה לאחר הפסח דרך עראי, כזית או כביצה, האם יברך בורא מיני מזונות ועל המחיה, או המוציא וברכת המזון?
תשובה: במסכת ברכות (דף מ"ב ע"א) מבואר, שפת הבאה בכסנין מברכים עליה בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, שהיא ברכת על המחיה. וכן פסק מרן בשלחן ערוך /א"ח/ (סימן קס"ח סעיף ו'), וסיים פת הבאה בכסנין, יש מפרשים שהיא פת העשויה כמין כיסים ממולאים דבש או סוכר עם אגוזים ושקדים ותבלין, ויש אומרים שהיא עשויה מעיסה שמעורב בה דבש או סוכר או שמן או מיני תבלין, ובלבד שיהיה טעם הפירות או התבלין ניכר בפת. ויש אומרים שהיא פת שעושים אותה כעבין יבשים, בין שהיא מתובלת ובין שאינה מתובלת, וכוססים אותה, והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים עליהם דין פת הבאה בכסנין, שמברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש, אלא אם כן קבע סעודתו עליהם, שאז מברך המוציא וברכת המזון ע"כ. וסברא אחרונה היא דעת רבינו נתן בעל הערוך בשם רבינו האי גאון, והביא סמך לזה מהכתוב ביהושע (ט' ה'), וכל לחם צידם יבש היה נקודים. ותרגם יונתן בן עוזיאל, וכל לחם זודיהון יבש הוה כסנין. ולכאורה הוא הדין למצה שהיא קשה, וכוססים אותה שיש לברך עליה בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש. וכן כתב בשו"ת בשמים ראש (סימן כ"ב): ועל דבר הרקיקים הדקים מאוד, דעתי נוטה שכל לחם שאין דרך בני אדם לאכול אותו בתורת לחם לשובע, אלא לפרקים בתורת מעדנים, אין זה הלחם שקבעו לו חכמים ברכת המוציא וברכת המזון ע"כ. אמנם בשיורי כנסת הגדולה (סימן קנ"ח, הגהות בית יוסף אות א') כתב, שעל המצה מברך המוציא וברכת המזון לפי שאינה קשה כל כך ע"ש. אלא שיש לומר שבמצות שלנו שהם קשות ממש, גם הכנסת הגדולה יודה שיש לברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין שלש. ובשו"ת גנת ורדים בגן המלך (סימן ס"ד) כתב, המצה שעושים בפסח, מן הדין היה ראוי לדונה כדין פת הבאה בכסנין לברך עליה בורא מיני מזונות, כיון שהיא יבשה ניקודים, וכוססים אותה, אלא שבהיות ומצה זו לחמו של חג הפסח מברכים עליה המוציא וברכת המזון ע"כ. ומשמע שמצה שנעשית בשאר ימות השנה, וכן מצת חמץ, מברכים עליה בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש. וכן כתב בשו"ת חינא דחיי (סוף סימן ע"ט) אך בשו"ת בית דוד (סימן ע' וסימן פ"ג) האריך בזה, והעלה שיש לברך על המצה המוציא וברכת המזון, והטעם לפי שעשיית פת כסנין שכוססים אותו, הוא באופן שלאחר שנאפה כהוגן, חוזרים ומכניסים אותו לתנור על מנת שיתייבש ביותר, או שלכתחלה משהים אותו בתנור עד שיתייבש יפה יפה, אבל מצה אין יבשותה אלא מחמת דקותה, ולכן דינה כפת ממש. ועוד יש לחלק בין פת הבאה בכסנין שאין דרך בני אדם לקבוע סעודה עליה, אבל מצה שנעשית על מנת לקבוע סעודה עליה בפסח, הואיל וחל עליה שם פת, לא פקע מעליה דין פת גם לאחר הפסח ע"כ. ומרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן קנ"ח אות ה') כתב לפקפק על דברי הבית דוד, שאף שגם המצה נעשית כדרך כסנין, מכל מקום בפסח שקובע סעודתו עליה דינה כפת גמור, מה שאין כן לאחר הפסח, שיש לברך עליה בורא מיני מזונות ומעין שלש כדין כסנין. ורוב המון העם נוהגים לחשוב המצה לאחר הפסח כדין כסנין, ומברכים עליה בורא מיני מזונות ומעין שלש. וסיים, אמנם אחר ההשקפה היטב יש לקיים דברי הבית דוד, מכל מקום ירא שמים מהיות טוב לא יאכל מצה לאחר הפסח אלא אם כן קובע סעודתו עליה, שאז מברך המוציא וברכת המזון ע"כ. (וכן הובא בספר בירך את אברהם פריסקו סימן ב' אות ה'). ומשמע שמסקנת מרן החיד"א בזה, שמעיקר ההלכה יפה נהגו רוב העם לברך על המצה בורא מיני מזונות ומעין שלש, ורק מהיות טוב ראוי שיקבע סעודתו על המצה, ואז יברך המוציא וברכת המזון. ובספר בית מנוחה (בדיני נטילת ידים אות ד'), הביא בקיצור דברי המחזיק ברכה הנ"ל, שאין דברי השיורי כנסת הגדולה והבית דוד מוכרחים בזה, ומיהו ירא שמים מהיות טוב לא יאכל מצה אלא אם כן קובע סעודתו עליה. וכתב על זה, ולי נראה שאפילו ירא שמים רשאי לכתחלה לברך על המצה בורא מיני מזונות, ואינו צריך לקבוע סעודתו עליה ע"ש.
ובשו"ת קרבן אשה (חלק אורח חיים סימן ד'), הובאו דברי הגאון רבי ישראל ששון ז"ל, שהעלה שדין המצה לאחר הפסח כדין פת הבאה בכסנין, ודחה דברי השיורי כנסת הגדולה והבית דוד הנ"ל שסוברים שצריך לברך עליה המוציא וברכת המזון. והגאון המחבר כתב להשיב על דבריו, והעלה לקיים דברי האחרונים הנ"ל, שיש לברך על המצה המוציא וברכת המזון ע"ש +והנה בקרבן אשה שם, הביא מה שכתב המחזיק ברכה לדחות דברי הבית דוד, שלעולם המצה נעשית לשם כסנין, ובפסח קובע סעודה עליה, והקשה שאם כן אם אוכל פחות מקביעות סעודה בפסח, (שהיא כארבע או כשלש ביצים), לא יברך אלא בורא מיני מזונות ומעין שלש, ודבר זה לא אמרו אדם מעולם ע"כ. ונראה לי פשוט שכוונת מרן החיד"א שמכיון שאין לנו בפסח לחם אחר אלא המצות הללו, כי לחמנו הם, גם בשיעור כזית או כביצה הוי שפיר שיעור קביעות סעודה, דלא שייך לומר בזה בטלה דעתו אצל כל אדם. (ועיין בשו"ת גנת ורדים בגן המלך סימן ל"ו) וראה בשו"ת חלק לוי (חלק אורח חיים סוף סימן קנ"ב), שהביא בשם הגאון רבי מרדכי וינקלר, בעל לבושי מרדכי, שפקפק בדין מצת מכונה, שהרי היא כמו פת כסנין, ואינה בכלל לחם לצאת בה ידי חובת אכילת מצה בליל פסח. והרב המחבר דחהו לנכון ע"ש.+ גם בשו"ת חסד לאברהם אלקלעי (חלק אורח חיים סימן ט"ו) עמד וימודד ארש בדין זה, והביא מה שכתב הגאון רבי שמואל פלורינטין בשו"ת מנחת שמואל (סימן ג'), שיש לברך על המצה לאחר הפסח בורא מיני מזונות ומעין שלש. והאריך לדחות דבריו, והעלה, שלענין הלכה יש פקפוק בדין המצה הקשה אם יברך עליה המוציא וברכת המזון, או בורא מיני מזונות ומעין שלש, לפיכך יאכל כזית פת תחלה ויסתלק מן הספק ע"כ. ולכאורה נראה שמכיון שמבואר בארחות חיים (הלכות סעודה אות כ"ז) בשם רבינו דוד בר לוי, בעל המכתם, שכל הדברים שיש בהם מחלוקת אם מברכים עליהם המוציא וברכת המזון, או בורא מיני מזונות ומעין שלש, מספק יש לנהוג לברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין שלש, כיון שאין דרך לקבוע סעודה עליהם, ומכל מקום אם קבע סעודה עליהם מברך המוציא וברכת המזון ע"כ. וכן מתבאר מדברי מרן השלחן ערוך /א"ח/ (סימן קס"ח סעיף ו') הנ"ל. (וראה עוד במה שכתבנו בשו"ת יביע אומר חלק ב' אורח חיים סימן י"ב), לפיכך גם בדין המצה שלא יצא הדבר מידי ספק, ועינינו הרואות שהדבר שנוי במחלוקת האחרונים יש לברך עליה בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. וכן ראיתי להגאון רבי אלעזר בן טובו, ראב"ד לעדת המערבים בירושלים, בספר פקודת אלעזר (סימן קס"ח, דף כ"ג ע"ב), שכתב, שמכיון שכבר נהגו העולם לברך על המצה קודם הפסח, וכן לאחר הפסח, בורא מיני מזונות ומעין שלש, וכמו שהעיד כן מרן החיד"א במחזיק ברכה, והמנהג הזה נהגו אותו כל העם בצינעא ובפרהסיא, והואיל ועיקר חיוב הברכה לאכילה שאין בה קביעות סעודה כדי שביעה אינו אלא מדרבנן, כדאי לסמוך על המנהג בלי שום פקפוק, וכמו שפסק כיוצא בזה מרן השלחן ערוך, שבכל אלו הדברים יש להקל לחושבם כדין פת הבאה בכסנין, ומשום שספק ברכות להקל, וכמבואר בבית יוסף, וכל שכן בנידון שלנו שהוא מנהג פשוט אצלינו מאז ועד עתה לברך על המצה בורא מיני מזונות ומעין שלש. ע"כ. וראה עוד להגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל בשו"ת הר צבי (חלק אורח חיים סימן צ"א), שהסתמך גם כן על דברי המחזיק ברכה הנ"ל, והעלה שעל מציות קטנות שנעשות לאכילת עראי, יש לברך עליהן בורא מיני מזונות ומעין שלש, ופטורים מנטילת ידים, ורק אם קובע סעודה עליהן, צריך נטילת ידים והמוציא וברכת המזון ע"ש.
אמנם בשו"ת אהל יצחק (סימן ד') העלה שיש לברך על המצה לאחר הפסח המוציא וברכת המזון. וכן כתב בספר חקת הפסח (סימן תפ"ב) ע"ש. וראה עוד בשו"ת אבני שהם חלק א' (סימן י"ז), שהעיר בזה על מה שנתפשט המנהג בארצות הברית לברך על המצה לאחר הפסח בורא מיני מזונות ומעין שלש, וכתב שהעיקר בזה שדין המצה כדין לחם גמור גם בכל ימות השנה, ומברכים עליה המוציא וברכת המזון. והגאון רבי שלמה יוסף זוין בספרו סופרים וספרים (עמוד שי"ט) כתב, שאין ספק שלהלכה הצדק עם האבני שהם הנ"ל, ואף גם לא ראינו כאן מי שיברך בורא מיני מזונות על המצה כל ימות השנה, אבל מה שהחליט האבני שהם שאין שום מקור למנהג זה, דומה שהמקור לזה מדברי הערוך בשם רב האי גאון, בפירוש כסנין, כפי שהובא בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (סימן קס"ח סעיף י"ב). ורק בימות הפסח שדרך רוב בני אדם לקבוע סעודה עליה, מברכים המוציא וברכת המזון עכת"ד. ומה שכתב שלא ראינו מי שיברך על המצה בורא מיני מזונות ומעין שלש, אין לא ראינו ראיה, ונאמנים עלינו מרן החיד"א והפקודת אלעזר שהעידו שכן המנהג. וכן כתב הרה"ג רבי חנניא גבריאל בספרו מקורות הלכה (עמוד קכ"ז), ותפס על הרה"ג רא"י ניימרק בירחון קול תורה (אייר תשי"ג), שהיה פשוט לו מאוד שמברכים על המצה לאחר הפסח המוציא וברכת המזון, ותמה על מי שכתב להיפך. ולא ראה דברי הפוסקים האחרונים שפלפלו בזה ע"ש. והרה"ג רבי עמרם אבורביע בספרו נתיבי עם (סימן קס"ח) כתב גם כן, שהדין דין אמת לפי דעת מרן השלחן ערוך שפסק להלכה כדברי הערוך בדין כעכים יבשים שכוססים אותם, והוא הדין למצה ע"ש. והגרא"י ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"א סימן י"ט), כתב ליישב מנהג האשכנזים שמברכים על המצה לאחר הפסח המוציא וברכת המזון, והעיר שהספרדים אינם נוהגים כן, אלא מנהגם לברך על המצה לאחר הפסח בורא מיני מזונות ומעין שלש ע"ש. וראה עוד בספר תהלה לדוד (סימן קס"ח ס"ק י"ד), ובשדי חמד אסיפת דינים (מערכת ברכות סימן א' אות י'), ובשו"ת חינא דחיי (סימן ע"ט), ובשו"ת ישכיל עבדי חלק א' (חלק אורח חיים סימן ט' אות כ"ט), ובספר קצות השלחן (בדי השלחן סימן מ"ח אות י"א), ובשו"ת שבט הלוי חלק א' בסוף הספר (בהגהותיו על השלחן ערוך סימן קס"ח) ע"ש.
בסיכום: הספרדים ועדות המזרח נוהגים לברך על המצה לאחר הפסח בורא מיני מזונות ומעין שלש, ויש להם על מה שיסמוכו. וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לאכול המצה בתוך סעודה של פת גמור, או שקובעים סעודתם על המצה, (וקביעות סעודה היא כשאוכל שבעים ושנים דרהם, שהם כמאתים ושלשים גרם, ראה בכף החיים סימן קס"ח ס"ק מ"ה, ובשו"ת יחוה דעת חלק א' סימן ס"ה), ואז מברכים המוציא וברכת המזון, וצריכים נטילת ידים. ומנהג האשכנזים לברך על המצה המוציא וברכת המזון. וחולה שאינו אוכל פת אלא מצה, מברך עליה המוציא וברכת המזון.


שו"ת ציץ אליעזר חלק יא סימן יט
מצות חמץ שאוכלים כל השנה אם יש ליטול נט"י =נטילת ידים= עליהם ולברך לפניהם המוציא ולאחריהם ברכהמ"ז =ברכת המזון= או דילמא דינם רק לברך לפניהם בורא מיני מזונות= ולאחריהם מעין ג'.
לח"א אודות המצות - חמץ שאופים כל השנה אם צריכים ליטול עליהם נט"י ולברך לפניהם המוציא ולאחריהם ברהמ"ז, או שדינם רק לברך לפניהם במ"מ ולאחריהם מעין ג'.
הנה אמנם מנהג אחינו הספרדים - עכ"פ הרבה מהם - לא ליטול עליהם נט"י בכל השנה ומברכים לפניהם במ"מ ולאחריהם מעין ג' בלבד.
אבל אצלינו עמא דבר מימים ימימה להצריך ליטול עליהם נט"י ולברך לפניהם המוציא ולאחריהם ברהמ"ז באין פוצה פה ומצפצף ובאין מי שיעלה על דעתו להורות או להתנהג אחרת.
(א) ומה שכותב בספר שו"ת הלל אומר (פוסק) חאו"ח סי' קי"ז בזה"ל: נשאלתי. פה בא"י אופים המאפיות מצות כל השנה אי מברכים על המצות המוציא. תשובה. לענין חלה מצינו שפטורין מן החלה חלה פ"א מ"ה הסופגנין, והרמב"ם בפיה"מ כתב שזה רקיקים דקים, נמצא שאינו לחם לענין חלה, כן אין זה לחם לענין המוציא, וכן ראיתי בספר חינא דחיי סי' ע"ט. ומפסח אין ראיה כיון שזה למצוה וכשם שיוצאין יד"ח =ידי חובה= מצוה לענין מצה כן הוא לענין לחם דהמצוה אחשביה, נמצא שיש לומר שאלו המצות שנשארו מפסח לא נשתנו ברכתן וכשם שמברך עליהן המוציא בימי הפסח כן נשארו בברכתן כיון דבשעה שעשאן היה עליהן שם לחם, אבל המצות שנאפו אחר הפסח יש ספק ברכה עליהם עכ"ל.
לדעתי צדק ידידי הגאון הגא"י ניימרק ז"ל, שאבלח"ט, שהרעיש בזמנו על הוראה כזאת, נגד מנהגן של אלפים ורבבות מישראל בארץ ומחו"ל שנוהגים לברך המוציא ולזמן על מצות של כל השנה כעל כל פת בלי שום פיקפוק וספק בעולם כלל וכלל, ואין שום ספק ספיקא בעולם שמצה בין בפסח בין בכל השנה דין פת גמור עליה כיון שבלילתה עבה ועומדת לאפייה בתנור ולאכילה ולשביעה, ואין זה בסוג של סופגנין ושל פת הבאה בכיסנין אפילו לפי הפירוש שזה כעכים יבשים שאליהם כיוונו הרע"ב בפיה"מ חלה פ"א מ"ה דשם, אין אוכלים אותם רק כוססים אותם שהם נפררין מאליהם, ומשא"כ מצה, שנעשה דוקא בלילתה עבה והיא יותר קשה לאכילה ולעיכול מפת של חמץ, ומה זרים הדברים לומר שמצה לא נקראת פת רק המצוה אחשביה, והאם מצותה מה"ת בדקין, מן הדין אפי' עביה טפח פחות משהו כשר לכתחילה, עי' שו"ע /או"ח/ סי' ת"ס סעי' ה' ובמג"א שם ובביאור הגר"א, ואם מחמירין בזה הוא רק משום זהירות ושמירה - ע"ש במ"ב - אבל מה"ת אין בזה שום עיכוב, ולכן ברור דאין שום הבדל בין נאפתה חמץ או מצה או שמורה ודינם שוה בין בפסח או לפני הפסח או לאחר הפסח כיון שבלילתה קשה ונאפית בתנור ועשויה בעיקרה לאכילה ולשביעה ואך כעוכלא לדנא לבוא לדמותם לכעכים יבשים שבשו"ע סי' קס"ח סעי' ז' וכנ"ל. ולא צדקו אלה שיצאו להשיג על דברי הגרא"י ניימרק ז"ל. אם כי זאת נכון שלא ידע בכתבו את דבריו מהמדובר בזה בספרי הפוסקים.
(ב) ומראש צורים אראה נכונות דברי הגר"י ניימרק ז"ל להצדיק מנהג העמא - דבר, ה"ה: בשיורי כנסת הגדולה על או"ח סי' קנ"ח הגהב"י אות א' וז"ל: נשאלתי על האוכל מצה שנילושה במים לבד אחר הפסח אם צריך נטילה וברכת המזון, והשבתי דלא דמי לפת הבאה בכיסנין שהם בישקוג'וש לדעת רבינו האיי גאון שאין צריך נטילה, דלא גרעה המצה מלחמניות שבלילתן עבה דלחם גמור הוא ומברכין עליו המוציא וברכת המזון כמו שפסק הרב בס' הקצר סי' קס"ח וכבר הסכים הרב בסי' זה דכל דמברכין עליו המוציא צריך נטילה, ומה גם לדעת השאילתות והתוס' והרמב"ם והר"ן והרא"ש ורבינו בעל הטורים ז"ל דאפילו בדבר שבלילתו רכה שאפאו בתנור בלא משקה ואפילו אפאו באלפס בלא משקה שדינו כפת ומברך עליו המוציא וברכת המזון, כ"ש המצה שבלילתה עבה ונאפית בתנור בלא משקה ואינה כ"כ קשה כמו הבישקוג'וש דיש לברך עליה מוציא וג' ברכות וליטול ידיו, וכמדומה לי ששמעתי מהחכם השלם כמה"ר שלמה בן עזרא נר"ו שרבו מהר"ם סאגיש ז"ל היה נוטל ידיו למצה אפי' אחר הפסח, וכן הוא מנהגי כמ"ש בתשובה שהשבתי על זה הלא היא בחלק א"ח סי' שמ"ד עכ"ל.
הרי לנו הוראה ברורה מהבעל כנסת הגדולה שלא רק מצד שנשארה לאחר הפסח ממה שאפוי לפסח צריכה נט"י ולברך המוציא וברהמ"ז, שיש לבוא ע"ז מטעמא דאחשבה, וקביעותא, כי אם גם על מצה שנילושה במים אחר הפסח ג"כ, שע"ז הוא שנשאל הכנה"ג, הורה הוראתו שצריך נט"י המוציא וברכת המזון, ובא עלה מכח טעמו ונימוקו של הגרא"י ניימרק ז"ל, דאינה דומה לפת הבאה בכיסנין, כי המצה בלילתה עבה ונאפית בתנור בלא משקה ולכן לחם גמור הוא ומברכין עליה המוציא וברכת המזון, וזה שמוסיף עוד הכנה"ג וכותב דאינה כ"כ קשה כמו הבישקוג'וש, נראה ג"כ דכוונתו כהחילוק הנ"ז ור"ל, דלא דמי לשם שמתוך קשיותם נפרדין מאליהם ואין אוכלים אותם רק כוססים אותם, ומשא"כ מצה.
ולהוראה זאת הדביק מעשה - רב ממנהג הרב מהר"ם סאגיש ז"ל וממנהגו הוא ז"ל בזה ליטול ידים למצה כפי פסקו שסידר על כך.
(ג) כן ראיתי בספר בית דוד חאו"ח סי' ע' שסומך ג"כ ידו על הוראתו של הכנה"ג, ומוסיף טעמא אחרינא לחלק זה דלא דמי מצה להבישקוג'וש, והוא מפני, דהבשקוג'ש הקושי שלהם הוא מחמת שחוזרים ונותנים אותם בתנור אחר שנאפו לגמרי כדי שיתייבשו יותר, ואפי' אין חוזרים ליתן אותם בתנור אלא שמניחים אותם בתנור יותר מכדי צרכם שאף שכבר נגמר אפייתם אין רודין אותם מן התנור ומשהים אותם בתוך התנור כדי שיתייבשו, אבל המצות אין משהים אותם בתנור יותר מכדי אפייתם רק כשנגמר אפייתם מיד רודין אותם מן התנור ומה שהם קשות הוא מחמת שהן דקות ועל ידי אפייתם לבד הן מתקשות אם כן אין שם אפייה אחרת לכך הם כפת ממש עיין שם. ולפי הך טעמא ג"כ אין נפ"מ בין אם נאפו המצות לפסח, או נאפו לאחר פסח, דזיל בתר טעמא.
(ד) ברם הבית דוד שם מוסיף לומר עוד טעם אחר לחלק בין מצה לבישקוג'וש, והוא, בעפ"י מה שכותב הב"י בסי' קס"ח גבי פת הבאה בכיסנין דלאו במידי דמקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים המוציא וג' ברכות אפי' בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנלושה במים לבד, בלי שום תערובות אבל כל שיש בה שום תערוב' מימי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתם עליו לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות אא"כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו, הרי שכתב שעיקר הטעם הוא בשביל שאין דרך בני אדם לקבוע עליו, וא"כ דוקא הבישקוג'וש שאין דרך בני אדם לקבוע עליהם סעודתם אינו מברך המוציא וברכת המזון, אבל המצות שדרך בני אדם לקבוע עליו ראוי לברך המוציא וברה"מ, ולא מיבעיא בתוך הפסח שהוא עיקר הקביעות ואין קובעים על שום דבר אחר אלא אפי' אחר הפסח הואיל וכבר מעיקרא חל עליו חיוב מחמת ימי הפסח תו לא פקע אחר הפסח עכ"ל, וכפי הנראה תפס הבעל בית דוד הנימוק הזה לעיקר כאשר מצינו שקובע לו מסמרות גם להלן בדבריו בסי' פ"ג עיין שם.
וא"כ אם נתפוס לעיקר כהטעם הזה האחרון של הבית דוד יצא לנו איפוא שזה שייך דוקא על מצות שנאפו מתחילה עבור הפסח ורק נשארו מהם, אבל לא על מצות שנאפו לאחר הפסח דאז אינו עשוי לקבוע, וכאשר מדייק באמת לכתוב כן בהדיא הבית דוד שם ולא עוד אלא שמעמיס לפרש כן גם בכוונת הבעל כנה"ג שעל מצות כאלו שנאפו מתחילה עבור הפסח הוא שהמדובר בכנה"ג כיעו"ש.
אולם לפענ"ד אין זה במשמעות דברי הכנה"ג שהמדובר רק על כגון מצות שנאפו לפסח, ואדרבא משמעות דבריו שם הוא להיפך, דהא לשון השאלה שם היא בלשון: על האוכל מצה שנילושה במים לבד אחר הפסח אם צריך נטילה וכו', ומלבד שפשטות לשון זה כשלעצמו משמעותו הוא על מצה שלשים אחר הפסח, ולא על מה שנשאר מפסח. הרי מוכח זאת גם מההדגשה שנילושה במים לבד, ואי הכוונה על מה שנאפה לשם פסח מאי קמ"ל בזה הא כל המצות שנילושות עבור הפסח נילושות בדרך זאת במים לבד, אלא ודאי כוונתו כנ"ז על מה שנילוש לאחר הפסח לשאר ימות השנה, ולכן צריך שפיר לאשמיענו שהשאלה היא באופן שג"כ נילושה מכל במים לבד.
מכאן תשובה מוצאת גם לדברי היד אהרן מהדו"ת חאו"ח סי' קנ"ח הגה"ט אות א' שהעתיק בזה כדברי הבית דוד, וכן לדברי הגנת וורדים בגן המלך אות מ"ד (שהובא גם בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' י"ב) שתפס ג"כ נקודה זאת בהיות דמצה זו לחמו של חג הפסח כיעו"ש.
והלום ראיתי בספר שו"ת חלק לוי חאו"ח סי' קנ"ב שמביא בשם הגאון בעל לבושי מרדכי ז"ל ממעד שהעיר גם על המצות - מכונה שנאפים לפסח גופיה דאינו בכלל לחם לצאת בו ידי אכילת מצה בליל פסח משום דהא קיי"ל דכעבים וכלמודים הוי פת כסנין. ולא אבין במאי גריע מצות אלה ממצות - יד שגם עליהם ישנו הטענה הזאת דהוי פת כסנין וא"כ אותן הישובים שמיישבים על מצות - יד (שאגב לא הזכיר כלל מהמדובר בזה בפוסקים) ישנם גם על מצות - מכונה.
ולמעשה, יפה השיב ע"ז החלק לוי שם דמהגמ' בברכות ד' ל"ז ע"ב ורש"י שם מבואר דאפי' אם עשאן כלימודין דפטורין מחלה זה דוקא בלחם העשוי לכותח דאין אופין אותו בתנור אלא בחמה ולכן צריך גילוי דעת דללחם עשאה ובלימודין ליכא גילוי דעת, אבל אפאה בתנור הרי אין לך גילוי דעת יותר דללחם עשאה ממה שנאפה בתנור ולכן פשוט דמצה שנאפה בתנור כ"ע מודי דהוי לחם, עיין שם.
(ה) ועוד זאת אמינא, דמלבד שדחיית הבית דוד שם לטעמא דהכנה"ג דלאו בקושי תליא מילתא, איננה דחייה, כפי דהסבר שהסברנו לעיל את כוונתו, שמכוונת כהסברו של הגרא"י ניימרק ז"ל. הנה גם כפי טעמו זה של הבית דוד דבקביעותא תליא מילתא, מ"מ יש להחילו בזמנינו גם על המצות הנאפות בשאר ימות שאני /השנה/, כי י"ל דהבית דוד דיבר על המצב בזמנו שמצות מכונה עוד לא היה נפוץ והיה רק מצות - יד, וברור שבשאר ימות השנה לא היה קביעותא לאכול מצות יד, ולכן לא החשיב לקביעותא רק מצות שנשארו מהפסח, אבל משא"כ בזמנינו שנפוץ לאפות ולאכול מצות - חמץ בכל ימות השנה ואלפים קובעים סעודתם עלייהו, בכל כה"ג ברור שגם הבית דוד כפי טעמו זה יודה ג"כ שהמצות של כל ימות השנה נחשבות ג"כ כדרך בני אדם לקבוע עליהם סעודתם ושפיר יש ליטול עליהם ידים ולברך ברכת המוציא ולאחריהם ברה"מ, ונחשבות כלחם גמור לכל דבר.
(ו) הא חדא, ושנית אמינא, דכל מה שתמהו על טעמו של הכנה"ג שכותב שהמצות אין כ"כ קשות כמו הבישקוגו"ש, דהא חזינן שהן ממש קשות כמו הבישקוגו'ש, כמובא בבית דוד בס' ע' שם ומועתק לעיל, תמיהתם גם אליבא דידהו הוא רק במצות - יד, כאשר היה אז [עכ"פ ע"פ רוב] רק מצות כגון אלה, באשר באמת קחזינן גם אנן דקשות הן ע"פ רוב, אבל בכגון מצות - מכונה שבזמנינו שאין קשות ואדרבא בטרייתן רכות הן ונאכלות בקל, בכל כגון מצות כאלה כו"ע יודו להבעל כנה"ג דאין להן דמיון כלל להבישקוג'וש ויש ליטול עליהם נט"י ולברך המוציא וברהמ"ז.
(ז) אמנם ראו ראיתי עוד להחיד"א ז"ל במחזיק ברכה סי' קנ"ח דאחרי שמביא דברי הכנה"ג והב"ד מסיים את דבריו לאמר: דמיהו ירא שמים מהיות טוב לא יאכל מצה אחר הפסח כי אם כשקובע עליה עכ"ל. (ויעוין גם בס' שו"ת קרבן אשה חאו"ח סי' ד' עיין שם).
אבל כד דייקינן בדבריו רואים דמעיקרא דדינא סובר החיד"א ז"ל דיש לקיים פסקיהם של הכנה"ג והבית דוד (וכך סובר גם בס' קרבן אשה שם) ורק מפקפק קצת לזה בהיות כי המצות הם יותר קשות מהביסקוגוס, ובהיות שפירש שעיקר קביעתם הוא מפני שנאפו לפסח, ולכן מפקפק דאימא תמיד נעשו על דעת כיסנין ובפסח קובע סעודה וכו', וכן מהא דרוב המון העם קודם הפסח אוכלין מצה ומברכין במ"מ ומעין ג' וכן נוהגין אחר הפסח ג"כ להחשיבם ככעכין יבשים יעו"ש, ולפי"ז לדברינו ולמנהגנו לא שייך כל הפקפוקים האלה, דלפי דברינו כוונת הכנה"ג היא לא על המצות הנאפות לפסח, כי אם על הנאפות לכל ימות השנה, ומלבד שסובר שקשיותן אינן כקשיות הביקסקוג'וס וכנ"ל, הנה על כגון מצות - מכונה שלנו יש לומר דכו"ע מודים שאינם כלל כקשיות הביסקוג'וס והחיד"א בעצמו ג"כ לא היה מהנדז ע"ז כלל, ובפרט שכאמור קובעים עלייהו בזמנינו הרבה בני אדם סעודתייהו עלייהו, ואי משום המון העם, הא מנהגנו אנו לא בכזאת אלא להיפך כו"ע דידן נהגי ליטול ידים ולברך המוציא וברהמ"ז, (ומעיד על כך גם השד"ח מע' ברכות סי' א' סוף אות י' ע"ש), וא"כ אין כל מקום לכגון מצות שלנו ולמנהגא דידן שנהגינן עד כה מימים ימימה, לבוא ולומר שאבל יר"ש יש לו להחמיר בזה מהיות טוב ולא לאכול מצה אחר הפסח כי אם כשקובע עליה, דאין מקום לחומרא כזאת כלל ולמנוע עי"כ טוב מיר"ש כשיוטל עליו לחזר ולדקדק בזה בשיעורא דקביעותא. ואם אחינו הספרדים אינם חוששים לחומרא זאת של החיד"א ז"ל ואינם מחזרים אחר קביעותא אלא מברכים עליהם במ"מ ולאחריהם מעין ג' ואינם חוששים לשמא זקוקים לנט"י ולברך המוציא וברהמ"ז, כידוע שזהו מנהגם, (והשד"ח שם כותב שהאשכנזים חושבים אותם לטועים), מכ"ש אנן שאין לנו לחוש לחומרת המחבר ולא לשנות ממנהגנו ליטול בכל גוונא נט"י ולברך המוציא וברהמ"ז, בהיות שזהו מעיקרא דדינא ורבו גם רבו הפוסקים דחשיבי להו כלחם גמור כמוזכר בכה"ח סי' קנ"ח ס"ק מ"ג, (ויעוין גם בס' פקו"א סי' קס"ח ע"ש), ובפרט שי"ל שבכגון זמנינו ובכגון מצות מכונה שלנו כו"ע יודו בכזאת דחשיבי כלחם גמור. וכדנתבאר.

Answering Borchu Before Mincha On Erev Shabbos

לרפואת מרים בת חיה בתוך שח"י

If you come into shul on Friday evening and the Chazan says "Bo-ri-chu esssss Hasheeeeemmmmmm Hamivoooorrrrruuuuucchhhhhh" and you haven't davened mincha yet DON'T ANSWER "Baruch Hashem Hamivoruch" etc because once you do you can't daven mincha since answering Borchu is considered accepting Shabbos - and making a condition that you don't want to accept Shabbos doesn't help...



שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן יח

שאלה: בית כנסת שמתפללים בו מנינים רבים בזה אחר זה, כמו בכותל המערבי, ונכנס אדם להתפלל שם בערב שבת מנחה וערבית, וקודם שהתפלל מנחה שמע משליח צבור של מנין אחר שאומר ברכו את ה' המבורך, של תפלת ערבית, האם יענה ברוך ה' המבורך עם הצבור, או לא?

תשובה: כתב המרדכי (בפרק ב' דשבת סימן רצו) וזו לשונו: מי ששהה להתפלל מנחה וכבר ענה עם הקהל ברכו, הואיל ועשהו קודש לא יעשנו חול, להתפלל מנחה של חול, אלא יתפלל שתים של שבת. כן פסק רבינו שמואל מבייברק. ע"כ. וכן כתב בהגהות מיימוני (בסוף פרק ה' מהלכות שבת). וזו לשון הארחות חיים (בסדר תפלת ערבית של שבת אות א', דף סא ע"ב): מי שנכנס לבית הכנסת אחר תפלת מנחה (של הצבור), והוא לא התפלל מנחה, יענה קדיש עם הקהל, ותיכף יקום להתפלל מנחה, ולא יענה ברכו עם הקהל, כי אחר ברכו לא יוכל להתפלל שמונה עשרה של מנחה אחר שקיבל עליו שבת. וכן מצאתי כתוב בשם גאון שקיבל מרבותיו. ע"כ. וכן כתב בספר האגודה (סוף פרק במה מדליקין סימן נ'), שכתבו הגדולים, מי שלא התפלל מנחה בערב שבת ומצא שהשליח צבור אומר ברכו, לא יענה ברכו עם הקהל, כי לאחר שיענה ברכו לא יוכל להתפלל מנחה שהיא של חול, ויצטרך להתפלל שתים של שבת. ע"כ. ובשו"ת תרומת הדשן (סימן ד'), הביא דברי המרדכי הנ"ל, וכתב, ונראה לי שאם יבוא אדם בערב שבת לבית הכנסת סמוך לברכו, לא ימתין מלהתפלל מנחה עד לאחר שיענה ברכו, כמו שצריך לעשות בשאר ימים, שמכיון שהשעה עוברת לתפלת מנחה אם יענה ברכו, כדפירשתי בשם המרדכי, אין להקפיד באופן כזה אם לא יענה ברכו. וכן מבואר כיוצא בזה בסמ"ק במצות תפלה, לענין עניית מודים עם הצבור, ונראה שהוא הדין לגבי עניית ברכו. ע"כ. ודע כי בשו"ת ריב"ם שנייטוך (תלמיד הגאון רבי נתן אדלר, נדפס תר"נ) סימן יח, נדפסה תשובת התרומת הדשן סימן ד', ככתבה וכלשונה, אות באות תיבה בתיבה, וכן כמה תשובות שנדפסו שם מועתקים מספר תרומת הדשן, (כגון מ"ש שם בסימן ה', הוא מתרומת הדשן סימן ב', ומ"ש שם סימן ו', מועתק מתרומת הדשן סימן ג', ומ"ש שם סימן ז', מועתק מתרומת הדשן סימן ה', וכן מ"ש בסימן ח', מועתק מתרומת הדשן סימן ו', וכן הלאה כמה תשובות, כאשר יחזה המעיין שם). וכנראה שהגאון המחבר העתיק דברי התרומת הדשן לעת מצוא, ושלוחא הוא דעוית, והכניס תשובות אלו בספרו של הריב"ם שנייטוך. ולפלא על ספר ארחות חיים החדש (סימן רסז סק"א), שהביא מה שכתב בתשובת ריב"ם שנייטוך סימן יח ככתבה וכלשונה, ולא הרגיש שזוהי תשובת התרומת הדשן, אשר הביאה מרן הבית יוסף (סוף סימן רסג). ומוכח מדברי כל הפוסקים הנ"ל, שאם עדיין לא התפלל מנחה, לא יענה ברכו כלל, ואינו יכול לענות ברכו באופן שיתנה שאינו רוצה לקבל שבת בעניית ברכו, שכל שענה ברכו עם הקהל, שבזה הם מקבלים עליהם שבת, (וכמבואר בשלחן ערוך /או"ח/ סימן רסא סעיף ד'), חלה עליו גם כן קדושת שבת על כל פנים, ואינו מועיל בזה תנאי. וכעין מה שפסק מרן בשלחן ערוך /או"ח/ (סימן רסג סעיף יא), שאם קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת, אפילו אם אמר שאינו רוצה לקבל שבת אסור הוא בעשיית מלאכה. ע"ש. והוא הדין לגבי תפלת מנחה, שהואיל ועשאו קודש לא יעשנו חול. וכן הדין אם ענה ברכו עם הצבור. (אלא שיש לדחות, שדוקא בתפלת שבת שהזכיר קדושת היום בתפלה אי אפשר לעשותו חול, כמו שכתב בבית יוסף, מה שאין כן ברכו. ועיין בדרישה אות ב', ובאליה רבה ס"ק כה, ובהגהות רעק"א שם. ודו"ק). והרי גם לגבי הדלקת הנרות, לדעת בעל הלכות גדולות, שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות, מבואר באור זרוע חלק ב' (סימן יא) שאינו מועיל תנאי לומר שאינו רוצה לקבל שבת בהדלקת הנרות. וכן כתב בארחות חיים (הלכות הדלקת הנרות בערב שבת, אות ב', דף מד ע"ג) בשם רבינו פרץ, שהמדליק נרות בערב שבת, אין לך קבלת שבת גדולה מזו ואינו מועיל בזה שום תנאי. ע"כ. וכן כתב הכל בו (סימן לא). ואמנם דעת מהר"ם בספר תשב"ץ (סימן ח'), וכן הובא במרדכי (סוף פרק במה מדליקין), ובהגהות מיימוני (סוף פרק ה'), וכן הוא בארחות חיים ובכל בו שם, שהמדליק נרות בערב שבת יכול להתנות שאינו מקבל עליו שבת עד שיתחיל השליח צבור בתפלת ערבית של שבת. ע"ש. (ומה שכתב בספר תשב"ץ סימן יד, שלאשה המדליקה נרות בערב שבת אינו מועיל שום תנאי, דברי רבינו פרץ הם, שהגיה כן על דברי מהר"ם, וכמו שכתבו בארחות חיים וכל בו שם). אך נראה מדברי מרן השלחן ערוך /או"ח/ (סימן רסג סעיף י') שמסכים לדברי רבינו פרץ שאין תנאי מועיל בזה. ואף לדברי הרמ"א בהגה שם שכתב שמועיל תנאי בהדלקת הנרות, יש לומר שמודה הוא לענין עניית ברכות עם הצבור שמקבלים שבת בעניית ברכו, שאין תנאי מועיל בזה, ולכן פסקו הארחות חיים והאגודה בסכינא חריפא שאם עדיין לא התפלל מנחה לא יענה ברכו, ולא אמרו שיענה ברכו בתנאי שאינו מקבל עליו את השבת, וכן נראה ממה שכתב התרומת הדשן הנ"ל, שלא ימתין מלהתפלל מנחה לענות ברכו, כיון שהשעה עוברת לתפלת מנחה אם יענה ברכו, ולא כתב שימתין ויענה ברכו על תנאי שאינו רוצה לקבל שבת, אלא ודאי שאין תנאי מועיל בעניית ברכו, ולכן נראה שגם כשנכנס בשעה שהצבור עונים ברכו לא יענה אחריהם כדי שלא יפסיד תפלת מנחה.

והן אמת שיש להעיר ממה שכתב התרומת הדשן שם: שאחד מהגדולים מצא בתשובות מהראשונים, שמי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת, אל יתפלל מנחה באותו בית כנסת שבו הצבור מתפללים ערבית של שבת, שהואיל והצבור קידשו את היום ועשאוהו קודש, לא יעשנו חול אצלם בתפלת מנחה של חול, אלא יצא חוץ לבית הכנסת ויתפלל שם מנחה. ושכן היה רגיל להורות. ולכאורה צריך להתיישב במה שכתב המרדכי, שאם שהה להתפלל מנחה בערב שבת וענה עם הקהל ברכו, הואיל ועשאו קודש לא יעשנו חול אלא יתפלל שתים של שבת. ומשמע שאין לו תקנה כלל להתפלל מנחה, אלא יתפלל שתים של שבת. ויש לומר דלא פליגי, שיפה דקדק המרדכי בלשונו וכתב שכבר ענה עם הקהל ברכו, שדוקא באופן כזה שהוא עצמו עשאו קודש לא יעשנו חול, ואין לו תקנה, אלא יתפלל שתים של שבת. אבל אם לא ענה עמהם, כגון שלא היה בבית הכנסת, יכול לעשותו חול שלא בפניהם. ע"כ. (וכן פסק מרן בשלחן ערוך /או"ח/ סימן רסג סעיף טו וזו לשונו: מי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת עד שקיבלו הקהל שבת, לא יתפלל מנחה באותו בית כנסת, אלא יצא לחוץ ויתפלל מנחה של חול, והוא שלא קיבל שבת עמהם, אבל אם ענה ברכו וקיבל שבת עמהם אינו יכול להתפלל תפלת חול אלא יתפלל ערבית שתים של שבת ע"א) והנה ממה שכתב בתרומת הדשן שאם לא ענה עמהם כגון שלא היה בבית הכנסת יכול לעשותו חול שלא בפניהם, משמע שאם היה בבית הכנסת בשעת ברכו, חייב לענות עמהם ברכו, אף על פי שיפסיד תפלת מנחה. (ורק כשבא סמוך לברכו לא ימתין לענות ברכו עם הקהל כמו בשאר ימי החול. אלא יתחיל להתפלל מנחה מיד). וכ"כ בספר תורת חיים סופר (סי' רסג ס"ק נה). ע"ש. אולם בהיות ונודע מה שכתב המהרש"ל בספר ים של שלמה (ביצה פרק ה' סימן ו'), שאין דרך המהרא"י בעל תרומת הדשן לחלוק על דברי הראשונים בלי ראיה גמורה וסיוע משאר המחברים, ולכן אם כתב דבר הלכה בניגוד לדעת הרמב"ם, בודאי שלא ראהו, ונקטינן כדברי הרמב"ם. ע"ש. וכאן הרי מפורש בארחות חיים בשם גאון שלא יענה ברכו עם הקהל, וכן מוכח להדיא בספר האגודה, [ועינו הבדולח של מהרא"י כבר ראתה ספר האגודה שהיה בזמן רבינו יעקב בעל הטורים, ומזכירו בכמה מקומות, וכמו שכתב מרן החיד"א בשם הגדולים חלק א' דף כא ע"א, ובדפוס חדש מערכת ז' אות א'. ושוב ראיתי להאליה רבה (סימן רסג ס"ק לג) שתפס בזה על התרומת הדשן, שלא ראה מה שכתב בספר האגודה שאם שמע ברכו לא יענה, כדי שלא יפסיד מנחה. ע"ש]. ואפשר שגם התרומת הדשן שכתב כגון שלא היה בבית הכנסת, לרווחא דמילתא כתב כן, ולא נתכוון לומר שאם היה בבית הכנסת חייב לענות ברכו עם הקהל, אף על פי שעל ידי כך יפסיד תפלת מנחה ויצטרך להתפלל ערבית שתים של שבת, לפיכך נראה שהעיקר להלכה שאף אם בא בשעה שהשליח צבור אומר ברכו, לא יענה ברכו עם הקהל, כדי שלא יפסיד תפלת מנחה, ואין תנאי מועיל בזה כלל.

אמנם ראיתי להגאון רבי עקיבא איגר בהגהותיו לאורח חיים (סימן רסג סעיף טו), שדייק מדברי התרומת הדשן הנ"ל שכתב והוא שלא קבל שבת עמהם, כגון שלא היה בבית הכנסת ולא ענה ברכו, משמע שאם הוא בבית הכנסת מחוייב הוא לענות ברכו, אבל האגודה כתב שאם בא לבית הכנסת כשאומרים ברכו לא יענה עמהם. ולפי מה שכתבנו לעיל בסעיף יא שלפי מה דקיימא לן שבהדלקת הנרות יכול להתנות שאינו מקבל שבת, הוא הדין בברכו שלפני תפלת ערבית, אם כן יש לומר שצריך לענות ברכו ולהתנות שאינו מקבל שבת, ואז יוכל להתפלל מנחה חוץ לבית הכנסת. ע"כ. ובאמת שכבר הבאנו דברי הארחות חיים בשם גאון שפסק כדברי האגודה שלא יענה ברכו כלל, ואין תנאי מועיל, וגם מדברי התרומת הדשן שכתב שהבא סמוך לברכו לא ימתין לענות ברכו כמו בשאר הימים מפני שהשעה עוברת לתפלת מנחה אם יענה ברכו, מוכח שאין תנאי מועיל, שאם לא כן הרי יוכל להמתין ולענות ברכו על ידי תנאי. ומכל מקום סבירא ליה להגאון רבי עקיבא איגר שהאגודה וכן התרומת הדשן אזלי בשיטת הסוברים שאין תנאי מועיל בהדלקת הנרות של שבת, מה שאין כן לשיטת הרמ"א דסבירא ליה שתנאי מועיל בהדלקת הנרות, יש לומר שהוא הדין לגבי ברכו. (ולא דמי למי שהתפלל ערבית של שבת דלא מהני תנאי לכל הדעות, וכמו שכתב מרן הבית יוסף, וכן כתב בעולת שבת סימן רסג סק"ז. ע"ש. דשאני התם שהזכיר קדושת השבת בתפלה). וכן כתב בספר מאורי אור (באר שבע, דף קב ע"ב) שאף על פי שמדברי התרומת הדשן מוכח שבכל ענין לא יענה ברכו, ולא מהני תנאי, זהו מפני שסובר כדעת האומרים דלא מהני תנאי בהדלקה, מה שאין כן לדידן דמהני תנאי בהדלקה, הוא הדין לעניית ברכו וכו'. ע"ש. אולם עדיין יש לומר שהרמ"א שפסק דמהני תנאי בהדלקה, משום שבעיקר הדין אם קבלת שבת תלויה בהדלקה, יש מחלוקת בראשונים, שאף שדעת בעל הלכות גדולות קבלת שבת תלויה בהדלקה, רבו החולקים עליו, ומהם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי, בפרק במה מדליקין (שבת כג:), שכולם כתבו לדחות דבריו. וכן דעת הרא"ש בסוף פרק במה מדליקין (לה:). וכן כתב רבינו שמשון, הובא באור זרוע חלק ב' (סימן יא), ובהגהות מיימוני (סוף פרק ה' מהלכות שבת). וכתב בשבולי הלקט (סימן נט) שכן מצא בדברי הגאונים. וכן כתב הר"ן (שבת כג:) בשם התוספות. ובחידושי הר"ן שם הביא כן בשם הרא"ה. ע"ש. ולכן הואיל ולדעת רוב הפוסקים אין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות, דיינו להחמיר בזה כדברי בעל הלכות גדולות כשלא היה שום תנאי, מפני שכן המנהג, אבל כשהיה תנאי בדבר, יש לסמוך על המהר"ם והמרדכי דסבירא להו דשפיר מהני תנאי בהדלקה, אבל בעניית ברכו יש לומר דלא מהני תנאי, כדברי הארחות חיים והאגודה והתרומת הדשן, ובפרט שעניית ברכו היא עם הצבור שמקבלים שבת בענייתם, לפיכך אין היחיד יכול להוציא עצמו מן הכלל. (ועיין באליה רבה ס"ק כח. וי"ל). וכן העיר קצת מזה על הגרע"א בספר תורת חיים סופר (סי' רסג סוף ס"ק נה). ע"ש. [וע' בשו"ת באר משה ח"א (סי' טו אות ג) שכתב ג"כ שבעניית ברכו לא מהני תנאי. וע' מה שכתב שם בסוף אות ד'. ודו"ק].

ואנכי הרואה להרב מאורי אור הנ"ל שכתב, שמלשון מרן השלחן ערוך /או"ח סי' רס"ג/ בסעיף טו שכתב, שאם ענה ברכו וקיבל שבת עמהם אינו יכול להתפלל מנחה של חול, משמע שדוקא כשענה ברכו לשם קבלת שבת כשאר צבור, אבל אם דעתו להתפלל מנחה וענה בסתם דרך מצוה כמו שעושה גם בחול אין לחוש, דשפיר חשיב כתנאי של הדלקת הנרות. וכן מוכח ממה שכתב בבית יוסף שלא ימתין במנחה עד לאחר עניית ברכו, והרי פשיטא שלא ידחה תפלת מנחה משום עניית ברכו, אלא ודאי כדברינו וכו'. ע"ש. וכן כתב בשו"ת פעולת צדיק חלק ג' (סימן קא). ולפע"ד אין זה דעת מרן, שהרי בדין הדלקת הנר /או"ח/ (סימן רסג סעיף י') מוכח דסבירא ליה שלדעת בעל הלכות גדולות שקבלת שבת תלויה בהדלקה, העיקר כהאומרים דלא מהני תנאי. (ולכן הביא סברתם ביש אומרים בתרא, שידוע הכלל יש אומרים ויש אומרים, הלכה כיש אומרים בתרא). וכל שכן כאן בדין עניית ברכו שלא יועיל תנאי, כיון שענייתו היא עם הצבור שמקבלים שבת. והרי מרן הבית יוסף העתיק דברי התרומת הדשן הנ"ל שהבא לבית הכנסת סמוך לברכו, לא ימתין מלהתפלל מנחה עד לאחר שיענה ברכו, שכיון שהשעה עוברת לתפלת מנחה אם יענה עמהם וכו', ומוכח דלא מהני תנאי בזה, שאם לא כן ימתין ויענה ברכו בתנאי שאינו רוצה לקבל שבת, וכמו שדייקנו לעיל, ומה שדחק המאורי אור לפרש, שלא נכון לכתחלה לענות ברכו אפילו מתכוין רק למצוה בעלמא, ולכן נחשב כשעה עוברת, אינו מחוור כלל, והפשט לא יופשט שפירוש השעה עוברת היינו שאז לא יוכל להתפלל מנחה, שמאחר שעשאו קודש לא יעשנו חול. ואין תנאי מועיל בזה. ועוד שבבית יוסף העתיק גם לשון התרומת הדשן שאם לא ענה ברכו כגון שלא היה בבית הכנסת יתפלל מנחה מחוץ לבית הכנסת, ומוכח שאם היה בבית הכנסת, לא יוכל לענות ברכו על ידי תנאי, שאז יוכל להתפלל מנחה אחר כך, אלמא דלא מהני תנאי כלל. וכן הוכיח במישור הגאון רבי אלעזר בן טובו בספר פקודת אלעזר (סימן רסג דף צג סוף ע"א בהערה). ע"ש. ובאמת שאף על פי שבספר פקודת אלעזר שם (דף צב ע"ד) דייק גם הוא מלשון מרן השלחן ערוך שאם ענה ברכו וקיבל שבת עמהם, שנראה שדוקא באופן שהיתה כוונתו לקבל שבת, או לכל הפחות בסתם, אבל אם כיון שלא לקבל שבת רשאי להתפלל אחר כך מנחה וכו'. ע"ש. ועיין עוד בהערה שם. הרי מדברי הבית יוסף שהעתיק דברי התרומת הדשן מוכח להיפך, וכנ"ל. ובאמת שהלבוש כתב שאם ענה ברכו הרי קיבל עליו שבת. וכן כתב בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן בסעיף כג. אלמא שסתם עניית ברכו הויא קבלת שבת. וכן מוכח מדברי המרדכי והגהות מיימוני. ולכן אף על פי שגם בספר כף החיים (סימן רסג ס"ק צה) כתב, שאם ענה ברכו ונתכוון שלא לקבל שבת בענייתו, יכול להתפלל מנחה אחר כך. ע"ש. וכן פסק הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה כרך ה' (חאו"ח ח"ג סימן לז). ע"ש. מכל מקום העיקר להלכה שאפילו באופן כזה אינו רשאי להתפלל מנחה אחר כך. וכן מוכח מדברי המשנה ברורה (סימן רסג ס"ק סב). וכן האריך הרחיב בזה הגאון רבי אברהם חיים נאה בספר קצות השלחן בבדי השלחן (סימן עז אות ז'), והעלה שאין תנאי מועיל בעניית ברכו עם הצבור, ולכן אם ענה אינו רשאי להתפלל מנחה אחר כך. ע"ש. וכן העלה הרה"ג רבי בן ציון ליכטמן בספר בני ציון (סימן רסג ס"ק כה). וכן עיקר ודע שכל זה דוקא בערב שבת, שאם יענה ברכו עם הצבור כבר עשאו קודש, ואינו רשאי לעשותו חול להתפלל מנחה של חול, וכמו שאמרו בתענית (ד:) אחר שעשיתו קודש תעשנו חול? אבל בשאר ימי החול רשאי לענות ברכו, ולהתפלל מנחה אחר כך, ואין לומר אחר שעשאו לילה היאך יעשנו יום, שהרי תפלת מנחה שוה לתפלת ערבית, ואין שום הבדל ביניהם, זולת אמירת קדושה בחזרת תפלת מנחה, שלא תקנו חכמים חזרת השליח צבור בערבית, הואיל ותפלת ערבית רשות, כמו שכתב הרמב"ם (בפרק ט' מהלכות תפלה הלכה ט'), ובתשובת הרשב"א שהובאה בבית יוסף (סימן רלז). וכן כתב הראב"ן בתשובה (סימן קסט). ע"ש. וכן מתבאר בתשובת תרומת הדשן (סימן ד'), שיש לחלק בזה בין ערב שבת לשאר ימים. ע"ש. וכן כתב בספר מאורי אור (באר שבע דף קב ע"ב). וכן העלה בשו"ת תורת יקותיאל (סימן מ'). ע"ש. ואף שבשו"ת גור אריה יהודה (סימן קו) כתב, שהמתפלל ערבית אף בימי החול אינו רשאי לענות קדושה אחר כך, דהוי תרתי דסתרי, וכמו שכתב כיוצא בזה התרומת הדשן סימן ד' בשם המרדכי, שאם קיבל שבת בעניית ברכו, אינו יכול להתפלל מנחה אחר כך, והובא להלכה בשו"ת יגל יעקב (חלק אורח חיים סימן כה). וכן כתב בספר ערך שי (סימן רלו). ע"ש. וכן פסק הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חלק אורח חיים סימן צד). ע"ש. אולם בשו"ת תפארת אדם אוסטרייכר (סימן ח') כתב לדחות דברי הגור אריה יהודה בזה, שאין בזה משום תרתי דסתרי, שגם בלילה מותר לענות קדושה, ושכן מצינו בתפלת נעילה. ע"ש. גם בשו"ת עמודי אש (סימן ג' אות יט) דחה דברי הגור אריה יהודה הנ"ל, שאין לדמות חול לשבת בזה. ע"ש. וכן העלה הרב המגיה בשו"ת מעט מים (סימן קא). ע"ש. וכן כתב בשו"ת באר משה ח"א (סי' טו אות ו, דף לט ע"א). ע"ש. ובאמת שאף בערב שבת אפילו לאחר שהתפלל תפלת ערבית של שבת, נראה שרשאי לענות קדושה ואמן אחר חזרת השליח צבור ששומע ממנין אחר, וכמו שהעלה הגאון רבי שמ"ח גאגין בשו"ת ישמח לב (חלק אורח חיים סימן טז), ושלא כמו שכתב הרה"ג רבי רחמים חי חויתה הכהן בירחון אור תורה (חוברת א' סימן א'). ע"ש. ועיין בספר קצות השלחן בבדי השלחן חלק ג' (דף כד ע"ב). ואכמ"ל.

בסיכום: הנכנס לבית הכנסת בערב שבת להתפלל מנחה וערבית, וקודם תפלת מנחה שמע משליח צבור של מנין אחר, ברכו את ה' המבורך, לא יענה ברוך ה' המבורך, שאם יענה ברכו עם הצבור, לא יוכל להתפלל מנחה אחר כך, שאחר שעשאו קודש לא יעשנו חול, ואין תנאי מועיל בזה כלל. ואם עבר וענה ברכו, לא יתפלל מנחה אלא צריך להתפלל ערבית שתים של שבת.

Elchonon Ehrman - Sfas Emes Breishis 5636

Learning Lishmah And The Opposite

לזכות רפואת מרים בת חיה
רפאל חיים דב בן ריסה שושנה 
אסתר רות בת נעמי שרה 

It says in the gemara [Brachos 17] that it is better that one who learns Torah שלא לשמה had not been created!!! [The Rishonim reconcile this statement with the statement that one should learn שלא לשמה  because מתוך שלא לשמה בא לשמה]. 

When one learns li-shma he brings great kindness on himself and on the whole world!! He achieved the purpose of the Torah.

But when he learns שלא לשמה, he becomes very narrow, all about himself and his petty world. His brain power contracts and he is filled with anger and fury. Better he not have been created! 

CHARRREEEEEFFFF!!



כשלומדים תורה לשמה ממשיכים מהרצון את התכלית הנשגבה של התורה, שהיא מתפשטת בכל ענין פרטי, וחסד עליון הולך ומתרבה על השונה בעצמו ועל כל העולם עמו. אבל כשלומדים שלא לשמה, אז ההופעות הפרטיות מתגלות על הפרטים כשהם לעצמם. ושכלם הכנוס בהם הוא מצומצם, ולפי מדת השכל הרצון הוא קצר, ומלא קפדנות וזעף, ונח לו שלא בא לעולם.

Let People Persuade Themselves

I saw the following line: If you know someone who's always late, stop trying to convince them to show up on time. Just ask: "Will you be late today?" Intention questions set the stage for people to persuade themselves.

[Is that onaas dvarim? I can see people being hurt by that]. 

אזכרה במלאות שלושים לפטירתו של מו"ר הרב חיים ישעיהו הדרי זצ"ל

The MC [and Mashgiach of the Yeshiva] Rav Lifshitz Shlita was my upstairs neighbor for about 18 years. In Rav Hadari's zchus, I learned a lot of Torah. Yehi zichro baruch!! [It starts at about the 58 minute mark.]