Friday, April 26, 2024
Thursday, April 25, 2024
Campus Demonstrations
What is to me most concerning is that many of the best and brightest young people in the most affluent, open, free and democratic society in world history are actively and outspokenly [and often violently] advocating for a brutal, vicious, cruel organization that wants to kill every Jew on the planet because they are Jewish.
I solemnly told my wife in a rare moment of grave seriousness that I think that America is no longer the place for us and that we should make Aliyah.
How surprised I was when she responded by telling me that we already live in Eretz Yisrael and have always lived here since the day we are married, so Aliyah is out of the question.
פסח על שום מה?
מקור שמו של החג פֶּסַח נעוץ באחד המאורעות הדרמטיים בסיפור יציאת מצרים – ה’ פָּסַח על בתי בני ישראל וכך ניצלו בכוריהם. הפסוקים עצמם קושרים ביניהם: “וַַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל” (שמות יב, כז; וכן בפסוקים יג, כג). מקובל על רבים כי לִפְסֹח הוראתו ‘לדלג’, ‘לחלוף על פני’, ולפי זה דילג ה’ על בתי ישראל והכה רק את בתי המצרִים. הוראה זו של הפועל פָּסַח באה בכל המילונים העבריים ואומנם בהוראה זו הפועל משמש בעברית בת ימינו. ביטוי מפורש לקשר שבין פֶּסַח להבנה הזאת מובע בשמו של החג בפיהם של דוברי אנגלית – Passover.
ברם עיון במקורות העברית מגלה שההסבר הזה אינו פשוט כלל ועיקר.[1]
לפסוח – ‘לדלג’
ההתקבלות הבלתי מעורערת של פָּסַח במובן ‘דילג’ שמורה ככל הנראה לרש”י. בפירושו לפסוק בשמות יב, יג הוא קובע “ואני אומר כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה: “ופסחתי” – מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרויין זה בתוך זה [כלומר גרו בשכנות ולכן היה צריך לפסוח על חלק מהבתים]”.[2]
הוראה זו לא נתחדשה בפירוש רש”י אלא הייתה ידועה היטב כבר מתקופת בית שני. הדים לה אפשר למצוא בספר היוֹבלים, מן הספרים החיצוניים למקרא (מן המאה השנייה לפני הספירה), ובכתבי פילון ויוסף בן מתתיהו (מן המאה הראשונה לספירה). אף בוולגטה, תרגום המקרא ללטינית, הפועל פָּסַח מיתרגם transivit, ‘עבר’.[3] הבנה זו מובאת במפורש בספרות חז”ל (בדרשה שמגייסת את ערעור העיצורים הגרוניים ח–ע בתקופתם): “אל תקרי ‘ופסחתי’ אלא ‘ופסעתי’, שהמקום מדלג על בתי בניו במצרים” (מכילתא דר’ ישמעאל בא, ז). זו דרך המלך גם בפרשנות ימי הביניים, ובכללהּ כאמור פירוש רש”י.
פרשני המקרא נתנו דעתם גם על פעלים מן השורש פס”ח מחוץ לסיפור יציאת מצרים – לציון מי שנעשה פִּסֵּחַ,[4] צולע, מי שלקה ברגליו: “וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם… וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחׇפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ” (שמואל ב ד, ד). דרכו של פִּסֵּחַ לצלוע, כלומר להלך במין דילוג, בקפיצות. וכן בביטוי הנודע בנאום אליהו בהר הכרמל: “עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים” (מלכים א יח, כא), היינו מדלגים בין שתי אפשרויות (“אִם ה’ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו”) ומתקשים להכריע.
לפסוח – ‘להגן’
ברם במקור מקראי אחד עולה בבירור שפָּסַח פירושו הֵגֵן: “כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה’ צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם, גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט” (ישעיהו לא, ה). בצלע האחרונה בפסוק יש תקבולת פנימית: אל גָּנוֹן (מלשון הגנה) מקביל פָּסֹחַ,[5] אל הִצִּיל – הִמְלִיט (כמו מילט).
אף פסוקי יציאת מצרים מתקבלים יפה במובן הזה: “פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל” פירושו ‘הגן על בתי בני ישראל’. עניין ההגנה האישית מובלט ביתר שאת בשני הפסוקים האחרים בפרשה: “וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית” (פס’ יב); “וּפָסַח ה’ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף” (פס’ כג). ואומנם כך מיתרגם הפועל פָּסַח בתרגום השבעים (תרגום המקרא ליוונית מן המאה השלישית לפנה”ס)[6] ובתרגום נֵאופיטי (תרגום התורה לארמית). תפיסה זו עולה גם בספרות חז”ל: “והקב”ה הגן על בתי בניו במצרים כדי שלא ינָגפו, שנאמר ‘ופסח ה’ על הפתח'” (מכילתא דר’ ישמעאל בשלח), ובמדרשים מאוחרים: “כביכול עמד בפתח ודחה את המשחית שלא יגוף את ישראל” (שמות רבה יח, ז).[7]
ומה עניינו של הפִּסֵּחַ לכאן? אין מנוס מן ההנחה כי לשורש פס”ח שתי הוראות שונות משני פעלים שונים: האחד מובנו לצלוע (פועל גזור־שֵם מן פִּסֵּחַ) והשני להגן.[8]
לענייננו – לפועל פָּסַח בהקשר של יציאת מצרים נוצרו שתי מסורות פרשניות כבר בתקופה קדומה. מימי הביניים ואילך נתעלתה אחת מהן על פני חברתה, ועל פי הסקירה כאן – אולי לא בצדק.[9]
_________________________________
[1] התיאור הקצר המובא כאן נסמך על ניתוחו המאלף של חוקר המקרא שמואל אפרים ליונשטם, ובעקבותיו של חוקר הלשון חיים כהן (ראו ‘מבחר מקורות’).
[2] בתחילה הוא מביא פירוש אחר למילה ופסחתי – “וחמלתי”, כנראה על פי תרגום אונקלוס “ואחוס עליכון” (וכן בשני הפסוקים האחרים בפרשה). הבנה זו עולה גם במכילתא דר’ ישמעאל בא, ז, ומאוחר יותר אצל מדקדקי ימי הביניים, ולדעת רבים אין הפרש בין ההוראה ‘חמל’ ל’הגן’ (ראה להלן).
[3] מילת היחס הלטינית trans שמרכיבה את הפועל ועניינה מעבר התגלגלה אל האנגלית כתחילית -trans.
[4] המילה פִּסֵּחַ (ברבים פִּסְחִים) באה במקרא לא מעט פעמים, גם לתיאור בני אדם וגם לתיאור בעלי חיים.
[5] פרשני המקרא ניסו להסביר בשלל דרכים מדוע גם כאן לפסוח פירושו ‘לדלג’. כך למשל בפירושו של ר’ יוסף קרא, בן דורו של רש”י: “מדלג ומקפץ מלהכות ביושבי ירושלם שסמוכין למחנה אשור”.
[6] בשתיים מתוך שלוש היקרויות (בפסוקים יג ו־כז). בפסוק כג בהוראת ‘עבר’.
[7] הגנה של האל מפני מלאך משחית (שהוא בעצמו שלח) מוכרת מספר שמואל ב: “וַיִּנָּחֶם ה’ אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב, עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ” (כד, טז).
[8] לפי זה “פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים” קשור אל פיסח, והביטוי הוא דימויו של הנבוך והמתלבט לצולע הנעזר בקביים (סעיפּים הם ענפים) ונוטה בהליכתו פעם לכאן ופעם לכאן. בערבית מוכרים שני שורשים דומים – פס”ח (فسح) ופס”ח’ (فسخ) והיה מי שהסמיך אליהם את שתי ההוראות בעברית: הראשון שעניינו ‘הרחיב’ קשור אל הגנה, והשני שעניינו ‘נקע’, ‘הזיז’ קשור אל פִּסֵּחַ. אף באכדית באה המילה pessû בהקשר של צליעה.
[9] ייתכן שלניצחון הדילוג תרם הפסוק שבו נכרכים השורשים פס”ח ודל”ג יחדיו: “אָז [ביום ישועת ה’] יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם” (ישעיהו לה, ו). יש מן הפרשנים שראו בזה הוכחה לכך שפָּסַח פירושו דילג, ואולם עיון בהקשר הכללי מלמד שבדיוק להפך: הפיסח (המתקשה בהליכה) – ידלג כאיל, וכמוהו גם האילם (המתקשה בדיבור) – ירוֹן, יזמר. פרשנות זו ברורה מן הפסוק הקודם: “אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה”.
A Miracle I Witnessed
This might or might not be a true story.
Yesterday a man came to shul for the Netz minyan [which I was at b/c I spent the whole night watching Netflix - "Netz" is an acronym for "Netflix"?] at about 6am and put on his tallis and started davening. Netz was at 6:03. By 6:03 he was already at Shmoneh Esrei and seconds later he was done and was walking around saying his daily Tehillim.
A PESACH MIRACLE!!! The entire davening from Brachos to Shmoneh Esrei in three minutes!!! [Or maybe it was not a miracle and he "skipped" זכר לפסח the holiday of "skipping" אשר פסח על בתי אבותינו].
Habit
"The producer of old age is habit: the deathly process of doing the same thing in the same way at the same hour day after day, first from carelessness, then from inclination, at last from cowardice or inertia.
Habit is necessary; but it is the habit of having careless habits, of turning a trail into a rut, that must be incessantly fought against if one is to remain alive... one can remain alive long past the usual date of disintegration if one is unafraid of change, insatiable in intellectual curiosity, interested in big things, and happy in small ways."
Wednesday, April 24, 2024
Dr. Belkin z"l
The following are excerpts of the eulogy delivered by Rabbi J.B. Soloveitchik at Dr. Belkin’s funeral, April 20, 1976 in Lamport Auditorium.
There are two books, the open book and the Sefer Hachasum. The two books are concerned with two different questions, the Sefer Hagalul, the public book, the open book asks a very simple question. What did this particular individual do? What did he accomplish for society? What are his accomplishments? The private book, the Sefer Hachasum, asks a very different question. It doesn’t ask what did man do for society; it asks, who was he; not his accomplishments, but who was the individual himself?
The private book of Dr. Belkin remained a Sefer Hachasum, a sealed mysterious book. The first question of the private book is, “Who was he?”, not what did he accomplish; who was he? I don’t know … I would like to use a certain verse from Sefer D’varim, Deuteronomy, in order to portray Dr. Belkin. It is a verse consisting of five words, but I believe those five words tell the story of Dr. Belkin.
We just read those four, … five words in the haggada; “Arami ovaid avi vayered mitzraima.” I will interpret it in accordance with the ibn Ezra. A straying, wandering restless Aramean was my father and he went down to Egypt. Let me paraphrase this pasuk. A restless Lithuanian yeshiva talmid, student, who was my friend, Dr. Belkin. He also dreamt. He also became a visionary. Whenever I entered his room unannounced (I didn’t do it frequently) I used to find him dreaming. I simply saw the dream in his eyes. His gaze used to be fixed on something far: it was something unknown, to me at least.
Now the question is, what did he dream about? He was an arami ovaid, a restless Lithuanian. What did he dream about? He dreamt of a generation of young American Jews who combined the good components of both an excellent secular and Torah education. Let me tell you, Dr. Belkin’s standards of lamdus, of halachic scholarship were very high. I repeat, he dreamt of a generation of young American Jews who would combine both an excellent Torah education with the capability of participating in the scientifically oriented and technologically minded complex American economy.
However, Dr. Belkin, the restless spirit, the arami ovaid, the restless nomad, had another dream. And this second dream was bolder, more daring than the first dream. This was his original dream. No one shared his opinion, not even people who were very close to him … He wanted to show the Jewish, as well as the non-Jewish community that the Orthodox Jew is as capable of establishing scientific, educational institutions as the non-Jew or the secular Jew is.
He told me once, when he presented the plan of a medical school under the auspices of the Yeshiva, to an internationally known Jewish abdominal surgeon, that the latter became so indignant that he said the whole project is not only impractical, but arrogant as well. And perhaps he was right, the surgeon. It was arrogant. Well let me tell you, the restless Yeshiva student of Lithuania was indeed … tough, tough and arrogant. However, his arrogance was translated into reality. And isn’t a Jew an arrogant person, defying for thousands of years the whole world? And isn’t little Israel an arrogant nation, defying the united nations of the world?
… Who was he? Answer number one: He was a restless, arrogant, impudent student from Lithuania. He dreamt of moons and suns, of heaven and earth.
Let me give you the second answer. The arrogant dreamer, the restless Yeshiva bochur, the arami ovaid, was a great teacher, a rosh yeshiva … I spent my life in teaching, I know teachers. He was a magnificent teacher. He was, perhaps, the teacher par excellence … His disciples were the best trained boys in the yeshiva…
He always moved in a straight line. He knew neither of angles nor of curves nor of corners. His thinking was two-dimensional. His code, so to say, his coat of arms. His lamdus, the symbol of his lamdus was the geometric plane. He did not engage in so-called analysis of depth. He had no trust in the thin abstractions of three dimensional thinking. But whatever he said, it was logical, it was plain, it was understandable…
He is responsible for the fact, only he, that Yeshivas Rav Yitzchak Elchanan, now, as of today, is a great center of Torah, and that as far as the attainment of lamdus, good, real genuine scholarship is concerned it is the best place in the United States. You don’t have to believe me, just take a look at the young roshei yeshivas who sit right over there to my right. They were trained right here. They are the finest roshei yeshivas any institution, here or in Israel, any institution, now, at present or a hundred years ago…
Answer number two to the question who was he. He was a restless dreamer, who was an excellent teacher and who was in love with Torah. He had a romance with Torah.
Dr. Belkin was a charming person. He radiated, I’ll use the Biblical expression for it, Chaine. Chaine is charm. The restless teacher, the lover of Torah, like Joseph of old, again, attracted people. He was, indeed, charming. He enchanted them with his magnetic personality even those who disagreed with him, and quite often I disagreed with him, quite often. Even those who disagreed with him succumbed to his powerful charm.
The charisma Dr. Belkin possessed was precipitated by two basic virtues. Virtue number one, let me use the Biblical expression for it, he was a baal chesed, he was a man of loving kindess. He was a kind person. And let me say his kindness was not due to character weakness. Sometimes people are kind because the are weak, or character softness. Sometimes people are kind because they are soft. Dr. Belkin was not a weak person. He was tough, I said before, and firm. He was a man who exercised power and he liked power. He practiced what the Talmud calls gemilus chasadim bimamono ubigufo. Kindness as far as money is concerned and kindness as far as physical efforts are concerned. If there was a person who was not appreciated by his own friends, this was Dr. Belkin. He was the most unappreciated restless dreamer, an excellent teacher and kind person. The most unappreciated in the world…
… I’ll tell you something. He was, and this will come as a surprise to many of you in the hall, he was a saintly person. He possessed saintliness. I don’t say holiness, I say saintliness. Kindness alone does not generate or precipitate charismatic chaine, unless it is tightly knit with saintliness. And Dr. Belkin was a saintly person. And I understand if you ask me in what manner, in what respect, did he manifest saintliness, I’ll tell you. He felt it in four respects.
First, he was a soneh betza, he hated gain. You know the Biblical expression soneh betza, to hate gain, to hate profit, to hate money. The saintly person is a soneh betza. And, Dr. Belkin while he knew the importance of money as far as the institution was concerned, he had no concept of, he had no desire for money as far as he himself was concerned … He died a poor man. He died a poor man because he was a saintly man. He was a saintly man because he was a great man, and he died a great man. He simply was a soneh betza who raised so much money, who was a wizard, a wizard as a fund solicitor…
Dr. Belkin was a saintly person for a different reason. Dr. Belkin lived a simple life. It’s very hard to find people nowadays who are satisfied with a simple life, plain simple life. Dr. Belkin lived a simple life because he was a simple man. A great man, but a simple man… There was a streak of asceticism in him, a streak of prisha min hachayim. He lived not to enjoy life, because he hardly enjoyed it, but to create, to serve and to sacrifice and to die on the altar of Torah. He had saintliness. He could live a life stripped of all manner of frills and petty, petty enjoyments. He hated the formalities. I know that some people misinterpreted, misunderstood it. He hated the formalities and the protocol and the public etiquette even though from time to time he had to go through it. But he never enjoyed it…
Dr. Belkin was a saintly man for a third reason. He had, what shall I say? I’ll use the Hebrew term, a lashon nikiah, a dignified speech. Judaism has always emphasized the significance of the word. The latter, if uttered with dignity and sanctity may create a world. The latter, the word uttered with vulgarity, may destroy a world. Dr. Belkin’s speech was clean and dignified. I’ve never heard him malign anybody, ANYBODY, or make some derogatory remarks about people. Enemies, who indeed wanted to destroy him, physically and spiritually, he never said a bad word about them.
He was also a saintly person in his relationship to Yisroel. Dr. Belkin knew how to accept suffering; he suffered with dignity. Dr. Belkin knew, as I said, to suffer, how to meet crisis and how to confront disaster. He never complained. He never asked any questions. He never engaged in self-righteous monologues. Vayidom Aharon, and Aaron said nothing. A great man, a saintly man says nothing. He was silent, Dr. Belkin. A saintly man must possess the heroic quality of being mute at a time when one is ready to talk…
… We prayed for miracles. Apparently we were unworthy of a miracle, it happened. We ask just, we bid you farewell. Lech Lishalom, visanuach bikaitz hayamim kechol chai. We promise thee that Yeshiva will be guarded by us and it will continue to be a great center of Torah. Your name will never be forgotten.
